רע"א 7749/19 משה צאיג נ. חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.10.2019 בת"א 1353/06

ובת"א 70459-05-18 (השופט ג' גונטובניק ) , שבמסגרתה נתקבלה באופן חלקי בקשתם של משה צאיג ורעייתו מריה לורטו סרנו (להלן: צאיג ), למינוי כונס נכסים למימוש פסק דין.

2 .

במשך שנים, התנהלו הליכים משפטיים בין צאיג לבין המשיבים, בנוגע לפירוק השותפות ביניהם. בפסק דין חלקי מיום 4.10.2011 נקבע, בין היתר, כי המשיבים נדרשים להעביר לצאיג חלקים מסוימים מזכויותיהם: במגרש בנווה עוז, במגרשים במתחם בילינסון, ובמגרש בגני תקווה (להלן: הנכסים ). שלושה ערעורים הוגשו לבית המשפט העליון (ע"א 8713/11), ולאחר שנדונו, ניתן פסק דין מקיף אשר בחן את הסוגיות השונות שהעלו הצדדים, כמו גם את אופן התנהלותם לאורך הדרך. אין מקום לחזור על הטענות, הקביעות והמסקנות השונות בפסק הדין, כי רבים המה. מכל מקום, גם לאחריו, חיוב המשיבים להעביר לצאיג, חלקים מסוימים מזכויותיהם בנכסים – נותר על כנו.

3.

משחלפו עברו שנתיים ימים, והמשיבים לא העבירו לצאיג את זכויותיהם בנכסים, פנו צאיג לבית המשפט המחוזי בבקשה למנות כונס נכסים, אשר יביא למימוש פסק הדין. בית המשפט בחן את נסיבות העניין בכללותן, וקבע כי על המגרש בגני תקווה ימונה כונס נכסים, שכן מדובר במגרש בנוי שממנו מפיקים המשיבים טובות הנאה ניכרות; ואילו על הנכסים האחרים לא ימונה כונס נכסים, בשלב זה, משום שמדובר "בזכויות במגרשים שעדיין אינם בנויים, וקיים קושי בהסדרת סוגיית המס" (פסקה 16). בית המשפט הוסיף, כי "ככל שבעוד חצי שנה ממועד החלטה זו לא יחול שינוי משביע רצון, ניתן יהיה לשקול להרחיב את ההסמכה של כונס הנכסים שמונה" (שם).

מכאן הבקשה שלפנַי.

4.

צאיג גורסים, כי אין כל בסיס לטענת המשיבים, לפיה העיכוב בהעברת הזכויות נבע מאי-המצאת אישור על תשלום מס רכישה. לדבריהם, "פסק הדין לא התנה את חיובי המשיבים בכל תנאי ובוודאי לא תנאי התלוי במבקשים [צאיג]" ; העברת הזכויות בנכסים, אינה מותנית בהשלמת החובות המוטלות על צאיג. עוד הוסיפו, כי בית המשפט המחוזי לא קבע מהו החלק המדויק שאותו נדרשים המשיבים להעביר לידי צאיג בנכס בגני תקווה (3.5 או 4 דירות). לבסוף נטען, שלא היה מקום להשית מחצית מהוצאות הכינוס על כתפיהם של צאיג. "מינוי הכונס נובע מהתנהגותם הפסולה [של המשיבים – נ' ס'] והם אלה שצריכים לשאת במלוא התוצאות וההוצאות של אי קיום פסק הדין על ידיהם" .

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

כלים שונים הוענקו לצורך מימושו של פסק דין, בכללם, הליכי הוצאה לפועל, ומינוי כונס נכסים בהתאם לתקנה 388(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנה ). "בפסיקה נקבע לא אחת כי 'דרך המלך' לאכיפה ומימוש של פסקי דין הינה, ככלל, באמצעות המנגנון הקבוע ב חוק ההוצאה לפועל . כפועל יוצא נקבע כי בית המשפט יעשה שימוש מצומצם בסמכותו על פי תקנה 388 למנות כונס נכסים כ'הוצאה לפועל מן היושר' וכי מדובר בסמכות שיורית השמורה למקרים מיוחדים וחריגים, בהם קיים חשש לחוסר אפקטיביות של הליכי ההוצאה לפועל " (רע"א 4462/12 לנגנטל נ' יהד יזמות ובניין בע"מ , פסקה 13 (2.8.2012)). שיקולים שונים ינחו את בית המשפט בהכריעו, באיזה מן המסלולים לילך: " היקף החיובים וטיבם; הצורך לכנס את נכסי החייב; היחס שבין הפגיעה הכלכלית שתיגרם לנושה אם לא ימונה כונס נכסים לבין זו שתיגרם לחייב ככל שימונה כונס נכסים; שווי הנכס שעליו אמור להתמנות כונס הנכסים לעומת גובה החיוב" (שם, פסקה 14). רשימה זו אינה ממצה, אך יש בה כדי להנחות את בית המשפט, להציב לפניו אבני-דרך.

6.

על-פי התקנה, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב, בבחנו אם למנות כונס נכסים, אם לאו: "הוגשה בקשה למינוי כונס נכסים, רשאי בית המשפט, או רשם שהוא שופט, אם הדבר נראה לו צודק ונוח [...] (1) למנות כונס נכסים לכל רכוש, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו" . בנדון דידן, בית המשפט שקל ואיזן וחיקר בין השיקולים השונים שנקבעו בפסיקה, ולבסוף הכריע, כי

בשלב זה

ימונה כונס נכסים על הנכס בגני תקווה לבדו. יחד עם זאת, לא ננעלה דלת בפני הרחבה עתידית של המינוי אף לנכסים הנוספים. מששקל בית המשפט המחוזי את השיקולים הצריכים לעניין, וקבע תוצאה ממצעת, לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטתו על היקף המינוי, גם לא בהחלטתו על אופן חלוקת הוצאות הכונס. למותר לציין, כי חלוקתו המדויקת של הנכס בנווה עוז (3.5 או 4 דירות), אינה מעניינה של בקשה זו. 'תכנית החלוקה' נקבעה בפסק דין חלוט, ועל הצדדים ליישמו.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.