רע"א 7755/07 מ.י.ג. (1996) נכסים והשקעות בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' שנלר), לפיו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטת רשם בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי עליהם להפקיד סכום של 500,000 ₪ כתנאי למתן רשות להתגונן בתובענה שהוגשה נגדם.

1.

המשיב (להלן: הבנק ) הגיש לבית המשפט המחוזי תובענה בסדר דין מקוצר נגד המבקשת 1 (להלן: החברה ), על סך 7,950,796 ₪ בגין יתרת חוב שנצברה בחשבון הבנק של החברה ובשל הלוואות שהעמיד הבנק לטובת החברה שטרם סולקו. המבקש 2 - מנהל החברה - נתבע גם הוא במסגרת התובענה בעטיו של כתב ערבות עליו חתם בנוגע לחובות החברה.

המבקשים הגישו בקשה למחיקת כותרת ולחילופין, ביקשו ליתן להם רשות להתגונן. הבקשה למחיקת כותרת בוססה על שני נימוקים מרכזיים: אי צירוף ראיה בכתב כנדרש על פי הוראות החוק הרלוונטיות והעדר סכום קצוב בתובענה. באשר לצורך במתן רשות להתגונן, העלו המבקשים שלל טענות נגד הבנק וביניהן: הפרת הסכמים ; הטעיה ; הפרת חובות הנאמנות והזהירות ; עשיית עושר ולא במשפט ; הפרת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 ; הפרת חובת תום לב ; עיכוב כספים שלא כדין ; הצגת מצגים כוזבים או מטעים ; תנאי מקפח בחוזה אחיד ; וחיוב בריבית חריגה מקסימאלית. כמו כן, באשר לעניינו של המבקש 2 ולכתב הערבות עליו חתם, נטענה טענת "לא נעשה דבר", הואיל ולטענת המבקשים, הבנק החתים את המבקש 2, שהינו עולה חדש שאינו מיטיב לקרוא עברית, על כתב ערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום, מבלי שהלה הבין על מה הוא חותם, ותוך שהבנק מפר את חובת הגילוי המתחייבת כלפיו. הבקשה לוותה בתצהיר של המבקש 2 שנסב בעיקרו סביב הטענות בדבר חתימתו על כתב הערבות. כשלוש שנים לאחר הגשת התובענה הגישו המבקשים תצהיר נוסף מטעמם התומך גם הוא בבקשה למתן רשות להתגונן.

2.

בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד הרשם ד' גולדשטיין) דחה את בקשת המבקשים למחיקת כותרת, וקבע כי התובענה ראויה להידון במסגרת סדר דין מקוצר. נקבע, כי אין בתצהירים שהגישו כדי לבסס את הטענות שהעלו באשר לחיוב מוטעה בריבית, כמו גם את הטענות בנוגע לתנאים המקפחים בחוזה אחיד. כן נדחו הטענות באשר לנסיבות חתימתו של המבקש 2 על כתב הערבות, מאחר שמהעדויות עלה כי על אף שהמבקש 2 אינו יודע קרוא וכתוב בעברית, הוא נוהג לחתום על מסמכים בעלי תוקף משפטי בעברית כדבר שבשגרה, וכי הוא היה בעל אינטרס כלכלי לחתום על כתב הערבות. בסופו של יום, התיר הרשם למבקשים להתגונן בטענה של "לא נעשה דבר" בלבד באשר לחתימתו של המבקש 2 על כתב הערבות. יחד עם זאת, בשל חולשתה של הטענה התנה את הרשות להתגונן בהפקדת סכום של 500,000 ₪.

3.

ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שנלר) נדחה. פסק הדין מתייחס לעניינים שונים, כאשר הרלוונטי לענייננו הוא סיכוייה של טענת "לא נעשה דבר". בית המשפט קמא קיבל את החלטת הרשם לפיה הגם שהמבקש 2 אינו שולט בשפה העברית, אין זה סביר כי איש עסקים מנוסה אשר רכש את מלוא מניותיה של החברה לא יבין כי הוא מתבקש לחתום על כתב הערבות. נקבע כי המבקש 2 לקח על עצמו את הסיכון בחתימה על מסמך תוך התעלמות מתוכנו. כן, נקבע כי הוא היה מודע לחתימתו על הסכם ערבות זמן רב לפני הגשת התובענה על ידי הבנק. לאור האמור קבע בית המשפט כי טענת המבקש 2 קלושה, ועל כן בדין פעל הרשם שעה שהתנה את רשות המבקשים להתגונן בתשלום כספי על סך 500,000 ₪. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי החלטתו של הרשם מקבלת תמיכה נוספת מהעובדה כי הסכום שנקבע כתנאי לרשות להתגונן מהווה 7% בלבד מסך החוב שנתבע על ידי הבנק, כך שהיחס הנוצר בין הסכומים סביר בהחלט.

4.

על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפניי. המבקשים טוענים כי הגם שתביעה בסדר דין מקוצר אינה באה לפגוע ביכולת ההגנה של הנתבע, הרי שהוראת הרשם מונעת הלכה למעשה את יכולתם להתגונן. לטענתם, הוראת הרשם חסרת בסיס בחומר הראיות שנמצא בתיק והיא מתעלמת מהיקף התביעה, מהנכס שנמצא בידי הבנק, מקיומם של ערבים נטענים נוספים ומטיבה ומאיכותה של טענת ההגנה. לאור האמור, מבקשים המבקשים ליתן להם רשות ערעור ולהורות על הפחתת הסכום הכספי שנקבע כתנאי למתן רשות להתגונן.

5.

דין הבקשה להידחות. השאלה נשוא הבקשה דנן, אינה חורגת מדלת אמותיו של המקרה הספציפי המדובר ואינה מעלה שאלה משפטית כבדת משקל החורגת מן העניין שיש לצדדים בהכרעת המחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה ) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). מעבר לכך, הסמכות להתנות את הרשות להתגונן בתשלום סכום כספי בשל חולשת טענות ההגנה קבועה בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובעניין זה נאמר:

"אכן, ברוב המקרים שבהם מבקש נתבע רשות להתגונן נגד תביעה בסדר דין מקוצר, מצויה הגנתו באחד מצידיו של קו הגבול; לאמור, האם יש בפיו הגנה אפשרית, אם לאו. אולם, יש מקרים המצויים על קו הגבול, באזור שבין ה"לבן" לבין ה"שחור", אזור הדמדומים של הספק. אלה הם המקרים ש"בהם היה 'כמעט' בטוח, שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט" (זוסמן בעמ' 689). אלה הם המקרים הדחוקים שבהם עושה בית המשפט חסד עם הנתבע ונותן לו את הרשות בתנאים; דהיינו, "כאשר 'כמעט' רשאי היה לסרב לנתבע, ותחת הסירוב נתן לו רשות מותנית בתנאי" (זוסמן שם)" (ע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל , פ"ד נט(3) 41 (2004)).

שיקול הדעת בשאלת התניית הרשות להתגונן מסור לערכאה הדיונית הדנה בבקשה, ובית המשפט של הערעור לא יתערב על נקלה בקביעה שכזו, אלא רק במקרים בהם מדובר בטעות היורדת לשורש העניין (ראו למשל: ע"א 507/85 פנון נ' שטראוס חברה לשיווק (חש"ל) בע"מ , פ"ד מג(1) 106 (1989)). לא מצאתי שבענייננו נפלה טעות שכזו. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהחלטת הערכאה הדיונית נבחנה בשנית על ידי בית המשפט קמא, ועתה נמצאים אנו ב"גלגולה השלישי" של הבקשה.

גם לגופו של עניין, איני רואה טעם לקבל את הבקשה. הנסיבות, כפי שהן מתוארות על ידי הערכאות דלמטה, מעוררות סימני שאלה באשר לטענת "לא נעשה דבר" מצידו של המבקש 2, הן בשל בשל השיהוי שנוצר מהיום בו נודע לו על חתימתו על כתב הערבות ועד למועד בו העלה את הטענה, הן בשל הנסיבות בהן חתם על ההסכם, והאינטרס הכלכלי שצמח לו מכך. לפיכך, ומבלי להכריע לגופן של הטענות, אני סבורה כי בצדק מצא בית המשפט המחוזי להתנות את הרשות להתגונן בסכום שנקבע.

לאור האמור, הבקשה נדחית. משכך, מתייתר מניה וביה הצורך לדון בבקשה שהגישו המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות ערעור. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.