רע"א 7763/04גיליה חבז (קטינה) נ. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

1.המבקשת נפגעה בתאונת דרכים והגישה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה נגד המשיבה, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בית המשפט (כבוד השופטת ר' לבהר שרון) החליט למנות את ד"ר ענת קסלר כמומחית בתחום הנוירולוגי. ד"ר קסלר בדקה את המשיבה, ובמכתב מיום 26.6.2004, שממוען לבית המשפט, ביקשה כי תיערך למבקשת הערכה קוגניטיבית על-ידי מעריך מנוסה, כבדיקת עזר. ד"ר קסלר המליצה במכתבה שהבדיקה תיערך על-ידי גב' נעמי גבע. ביום 1.7.2004 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי "הודעה מטעם הנתבעת" לפיה היא אינה מתנגדת לביצוע ההערכה הקוגניטיבית, אולם היא מבקשת כי ההערכה לא תבוצע על-ידי גב' גבע "בשל חילוקי דעות מקצועיים ואחרים שנתגלו עימה בעבר", אלא על-ידי מעריך אחר. עוד באותו היום קיבל בית המשפט המחוזי את בקשתה של המשיבה בהחלטה "כמבוקש" ללא כל נימוק. ביום 5.7.2004, טרם נודע למבקשת כי ניתנה ההחלטה האמורה, היא הגישה את תגובתה ל"הודעה" של המשיבה, ולאחר שנודע לה דבר ההחלטה, ביום 13.7.2004, הגישה "בקשה לביטול החלטה שניתנה בהעדר". עוד באותו היום, החליט בית המשפט המחוזי, בהחלטה קצרה ובלתי-מנומקת, כי אין מקום לשנות מהחלטתו הקודמת, והורה כי ד"ר קסלר "תמנה מומחה אחר". כנגד החלטה זו מופנית הבקשה שבפני.

2.המבקשת גורסת כי על אף כותרתה של ה"הודעה מטעם הנתבעת", מדובר בבקשה כמובנה בפרק כ' סימן א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) ועל כן היה על המשיבה להקפיד על מילוין של התקנות מבחינת אופן הגשת הבקשה. זאת ועוד, טוענת המבקשת, היה על בית המשפט להמתין לתגובתה-שלה טרם החליט להיעתר לבקשתה של המשיבה, בהתאם לתקנה 241(ג) לתקנות. המבקשת מוסיפה וטוענת כי לא היה ראוי להיעתר לבקשה, שכן היא מנוסחת בלשון סתמית, ללא כל הסבר מהם אותם חילוקי דעות ומדוע יש בהם כדי להצדיק את החלפתה של גב' גבע במעריכה אחרת.

לטענת המשיבה, אין מדובר בבקשה הדורשת פתיחת הליך והמתנה לתגובת הצד השני, אלא "בסה"כ מדובר היה בהודעה מטעם המשיבה כי אין היא מתנגדת לעריכת ההערכה הקוגנטיבית ואם אפשר שאותה הערכה תיערך ע"י מאבחן אחר תחת הגב' גבע". המשיבה מצביעה על כך שגם לאחר שבית המשפט המחוזי בחן את התנגדותם של המבקשים, הוא הותיר את החלטתו על כנה, ומוסיפה כי כך גם ראוי היה שבית המשפט ינהג בנסיבות העניין, על מנת להביא עד כמה שניתן למינוי מומחה שיהיה מקובל על כל הצדדים. המשיבה מציינת כי לאור העובדה שלא ניתן לחקור בודק-עזר בבית המשפט, יש לשאוף ביתר שאת לכך שזהותו תהא על דעתם של הצדדים.

3.החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. נראה כי בנסיבות המיוחדות שנוצרו דין הערעור להתקבל. סמכותו של מומחה לדרוש מהנפגע לעמוד לבדיקת-עזר קבועה בתקנה 9 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז – 1986 (להלן: תקנות המומחים ). על מנת לייעל את ההפנייה לבדיקה, טוב יעשה המומחה אם יסביר לניזוק היכן וכיצד לערוך אותה, ואף ימליץ על בודק מסוים, אשר הוא סומך על דעתו ומורגל בעבודה עימו – כפי שנהגה ד"ר קסלר. אם אכן ממליץ המומחה על בודק מסוים, ככלל, יפעלו הצדדים בהתאם להמלצתו. מקום בו מי מהצדדים מסתייג מההמלצה, לא יטה בית המשפט לסטות ממנה, אלא אם ההסתייגות נתמכת בטעם של ממש, ראוי. ככל שהבדיקה איננה "טכנית" והיא מחייבת אמון בבודק מצד המומחה, יידרש טעם חזק יותר על מנת שיקבל בית המשפט את ההסתייגות. מן הראוי, ככלל, שבית-המשפט יאפשר לצד השני להגיב על ההסתייגות, ולא יחליט טרם הובאה בפניו תגובתו.

בענייננו, הסתייגותה של המשיבה מן הבודקת עליה המליצה ד"ר קסלר לא גובתה בנימוק הולם, אלא באמירה לפיה בינה לבין הבודקת התגלעו בעבר "חילוקי דעות מקצועיים ואחרים". המשיבה לא ציינה – לא בפני בית המשפט המחוזי ולא בתשובתה לבית משפט זה – מהם אותם חילוקי דעות, ומדוע יש בהם כדי לפגוע במהימנות הבדיקה. אכן, לא בנקל יתערב בית המשפט שלערעור בהחלטת הערכאה הדיונית לגבי אופן ניהולו של ההליך (ראו: ע"א 896/04 עיריית חדרה נ' משאבי מים חדרה בע"מ (טרם פורסם), פסקה 12 לפסק-הדין והאסמכתאות המובאות שם). עם זאת, סבורני כי במקרה זה, גם אם נניח שהפגם בכך שבית המשפט קמא נעתר לבקשתה של המשיבה מבלי שהובאה בפניו תגובתה של המבקשת נרפא בעקרו בהחלטתו השנייה, סבורני כי יש בעובדה שהמשיבה לא נתנה טעם של ממש להסתייגותה כדי להצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

לאור האמור הערעור מתקבל. הצדדים יפעלו בהתאם להמלצתה של ד"ר קסלר.

בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.