החלטהעליון4 עמודיםנכלל בחיפוש

רע"א 7773/14 לוי חלה נ. יעקב אדמוני

ניתן ביום

בקצרה

סדר דין אזרחי · בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי על חיוב בדמי שימוש במושכרבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור על פסק דין של בית משפט השלום, בגלגול שלישי, וכן בקשה לעיכוב ביצוע

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

המבקש חויב בדמי שימוש ראויים במושכר בעקבות אי תשלום דמי שכירות ופינוי. בית המשפט העליון קבע כי הבקשה תחומה לעניינם הקונקרטי של הצדדים ואינה מעלה שאלה משפטית המצדיקה התערבות בגלגול שלישי. נקבע גם כי הסכמת המשיבים למחיקת ערעור לא הייתה ויתור על תביעה לדמי שימוש, ולכן הבקשה ורשות הערעור נדחו יחד עם בקשת עיכוב הביצוע.

העובדות

המבקש חדל לשלם דמי שכירות למושכר בשנת 2007 ופונה ממנו בינואר 2009. בית משפט השלום חייב אותו בדמי שימוש ראויים בגין התקופה, וטענות הקיזוז שהעלה בדבר היעדר גישה לחצר ולחניה נדחו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו בהתאם לתקנה 460(ב).

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם יש מקום ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי על חיוב המבקש בדמי שימוש ראויים במושכר לאחר שחדל לשלם דמי שכירות?
  2. 2.האם נתנו המשיבים ויתור על תביעתם לדמי שימוש בהסכמתם למחיקת הערעור בהחלטת בית משפט השלום מיום 23.10.08?

הלכות

  1. 1

    הסכמה למחיקת ערעור בנוגע לתנאי רשות להתגונן אינה מהווה ויתור על תביעה נפרדת לדמי שימוש, כאשר ניתן היתר לפיצול סעדים.

    ״החלטה זו נגעה לתנאים שנקבעו בבקשת המבקש לקבלת רשות להתגונן מפני תביעת הפינוי״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • רשות ערעור
  • גלגול שלישי
  • דמי שימוש ראויים
  • דמי שכירות
  • פינוי
  • רשות להתגונן
  • פיצול סעדים
  • עיכוב ביצוע
  • סיוע משפטי

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

רע"א

7773/14

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש:

לוי חלה

נ ג ד

המשיבים:

1. יעקב אדמוני

2. נריה אדמוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית

המשפט המחוזי מרכז (השופט שינמן) בע"א 21339-04-14 מיום 15.9.14

בשם המבקש:

בעצמו

החלטה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט

שינמן ) בע"א 21339-04-14 מיום 15.9.14, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (השופט שטרנליכט ) בתא"מ 1295-02-09 מיום 24.2.14. עניינה של הבקשה – חיוב כספי שהוטל על המבקש בגין שימוש במושכר שבבעלותו של המשיב 1. בצד הבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

רקע והליכים

ב.

המשיב 1 הוא בעל זכות חכירה במקרקעין המצויים בראש העין; החל משנת 2003, השכיר המשיב 2 (בנו של המשיב 1) למבקש, בהרשאתו של המשיב 1, יחידת דיור המצויה במקרקעין בעבור תשלום חודשי בסך 925 ש"ח. בחודש יוני 2007 חדל המבקש לשלם את דמי השכירות, ובעקבות כך הגישו המשיבים לבית משפט השלום בפתח תקוה (ת"א 2834/08, בפני הרשמת – כתארה אז – אוסטפלד נאוי ) תביעה לפינוי המבקש מן המושכר. בתגובה לתובענה הגיש המבקש בקשת רשות להתגונן (בש"א 1641/08); בהחלטה מיום 11.6.08 ניתנה למבקש רשות זו, וזאת בכפוף להפקדת סך של 12,000 ש"ח בקופת בית המשפט. על החלטה זו הוגשו ערעורים הדדיים (ע"א 56/08). ב פסק דין

מיום 23.10.08 (השופט שטרנליכט ) נמחקו הערעורים בהסכמה, תוך שנקבע כי המבקש יפנה את הנכס עד ליום 1.1.09, ולצד זאת הוארך המועד להפקדת הסכום שנקבע בבקשת רשות להתגונן. ביום 27.11.08 ניתן פסק דין

(בת"א 2834/14) לפינוי המבקש מן המושכר, לאחר שלא הפקיד את הסכום הנדרש; בהתאם לכך פינה המבקש את הנכס ביום 15.1.09.

ג.

זמן קצר לאחר מכן הגישו המשיבים תביעה (תא"מ 1295-02-09) לחיוב המבקש בדמי שימוש ראויים בגין התקופה שמיום 15.6.07, שאז חדל לשלם דמי שכירות, ועד ליום 15.1.09, המועד בו פינה את המושכר כאמור. באשר לכך יצוין, כי במסגרת תביעת הפינוי, ניתנה החלטה (בש"א 2085/08, מיום 18.6.08) להתיר למשיבים פיצול סעדים באופן שיוכלו להגיש תובענה נפרדת בגין דמי השכירות בהם חב המבקש. בתגובתו לתביעה, לא הכחיש המבקש כי חדל לשלם דמי שכירות, אך טען כי המשיבים הפרו את הסכם השכירות משלא איפשרו לו גישה לחניה ולחצר הסמוכים למושכר, ותוך כך מנעו ממנו לעשות שימוש בעלי גת המצויים בחצר, שאותם התכוון למכור. בהמשך לכך טען, כי יש לקזז מחובו את אבדן הרווחים ממכירת עלי הגת, וכן דמי שימוש ראויים בגין מניעת הגישה לחניה ולחצר. בית משפט השלום קיבל בפסק דינו את תביעת המשיבים, תוך שקבע כי החצר איננה חלק מהמושכר, ומכל מקום כי המבקש לא הוכיח מהו סכום הנזק הנטען בגין אי-מכירת עלי הגת. כן נדחתה טענתו באשר לקיזוז דמי השימוש בחניה ובחצר. בהתאם לכך הוטל על המבקש לשלם למשיבים דמי שימוש בגין התקופה הרלבנטית, בסך 925 ש"ח לחודש. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי; בית המשפט דחה את ערעורו בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; בפסק הדין נאמר, כי בית משפט השלום קבע ממצאים עובדתיים חד-משמעיים התומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע, וכי אין לגלות בפסק דינו טעות שבחוק.

הבקשה

ד.

בבקשתו מציין המבקש תחילה, כי הוא שרוי במצב רפואי ונפשי קשה ומתקיים בעיקר מנדבות ותרומות, ומבקש כי ימונה לו סניגור או אפוטרופוס שייצג אותו בהליך הנוכחי. לדברי המבקש, בהליכים הקודמים יוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי, אך בקשתו לסיוע משפטי במסגרת ההליך הנוכחי נדחתה. בנושא הייצוג מוסיף וטוען המבקש, כי בהליכים הקודמים לא יוצג נאמנה על ידי עורך הדין מטעם הלשכה לסיוע משפטי. לגוף הדברים טוען המבקש – וזאת ככל שניתן להבין מבקשתו – כי תביעת המשיבים לדמי שימוש ראויים הוגשה בניגוד לפסק דינו של בית משפט השלום ביום 23.10.08 (בע"א 56/08), במסגרתו נמחקו ערעורי הצדדים על ההחלטה בבקשת המבקש להתגונן מפני תביעת הפינוי (בבש"א 1641/08); וכי אין מקום לחייבו בדמי שימוש שכן החצר והחניה היוו חלק מן המושכר לפי חוזה השכירות המחייב שנחתם בין הצדדים.

ה.

בטרם ניתנה ההחלטה הנוכחית, וביום 3.12.14, הודיע המבקש כי הגיש בקשה לקבלת סיוע משפטי דרך תכנית "שכר מצוה" של לשכת עורכי הדין. ביום 4.12.14 הוחלט על ידי לדחות את הטיפול בבקשתו ב-21 יום, שבתוכם יודיע אם קיבל סיוע כאמור. ביום 21.12.14 עדכן המבקש כי בקשתו לסיוע משפטי נדחתה.

הכרעה

ו.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, לא אוכל להיעתר לה. הבקשה תחומה – במובהק

– לעניינם הקונקרטי של הצדדים לה ואינה מעלה כל שאלה משפטית המצדיקה התערבות בגלגול שלישי. אין חולק, כי המבקש חדל לשלם דמי שכירות לתקופה בת שנה וחצי עד לפינוי מן המושכר; בית משפט השלום קבע ממצאים עובדתיים חד-משמעיים, שעל פיהם נדחו טענות הקיזוז של המבקש בדבר היעדר גישה לחצר ולחניה הסמוכים למושכר, ובכלל זה טענותיו ביחס לכוונתו למכור את עלי הגת המצויים בחצר. בית המשפט המחוזי סמך ידו על הממצאים האמורים ודחה את ערעור המבקש. בנסיבות אלה איני רואה כל הצדקה להתערבות בגלגול נוסף. למעלה מכך אוסיף, כי אין להלום את טענת המבקש לפיה ויתרו המשיבים על תביעתם לדמי שימוש כאשר הסכימו למחוק את ערעורם במסגרת החלטת בית משפט השלום מיום 23.10.08 (בע"א 56/08); החלטה זו נגעה לתנאים שנקבעו בבקשת המבקש לקבלת רשות להתגונן מפני תביעת הפינוי , ואילו בהחלטה מיום 18.6.08 (בבש"א 2085/08) ניתנה למשיבים היתר לפיצול סעדים כאמור, המאפשר להם להגיש תובענה נפרדת בגין דמי השימוש במושכר.

ז.

בטרם חתימה – ונוכח מצבו הרפואי והכלכלי הירוד של המבקש כפי שעולה מן הבקשה ונספחיה – אבקש להפנות תשומת לבו של האגף לשירותים חברתיים בעיריית ראש העין לעניינו של המבקש, ולצורך כך יועבר אליו העתק החלטה זו.

כללם של דברים

ח.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור, וממילא לבקשה לעיכוב ביצוע.

ניתנה היום, א'

בטבת התשע"ה (23.12.2014).

ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (4 תיקים)

  • עא 21339-04-14
  • בשא 1641/08
  • עא 56/08
  • בשא 2085/08

הלכות

  1. 1הסכמה למחיקת ערעור בנוגע לתנאי רשות להתגונן אינה מהווה ויתור על תביעה נפרדת לדמי שימוש, כאשר ניתן היתר לפיצול סעדים.