רע"א 778/01 ציון את ליאון נ. עיריית תל אביב יפו

בקשה לסעד זמני שיורה על המשך פעילותו של השוק הסיטונאי בתל-אביב כשוק עירוני, במסגרת בקשת רשות ערעור אזרחי (רע"א 778/01) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 27.12.2000, בו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב מיום 23.9.1998, בו נתקבלה תביעת הפינוי שהגישה המשיבה 1 כנגד המבקשים, ונקבע כי על המבקשים לפנות את היחידות המוחזקות על ידם במתחם השוק הסיטונאי בתל-אביב.

פסק הדין יינתן בקרוב על סמך סיכומי הצדדים, אך נוכח המועד המתקרב להפסקת פעילותו של השוק הסיטונאי בחרתי להתייחס תחילה לבקשה לסעד זמני כדי שהצדדים יכלו לכלכל צעדיהם.

העובדות

המבקשים מחזיקים בארבע יחידות בניין מסחריות הכוללות חנות ומרתף (להלן: היחידות) במתחם השוק הסיטונאי , הממוקם בין הרחובות החשמונאים, קרליבך ודרך מנחם בגין, בתל-אביב (הידוע כחלקות 92-95 בגוש 7104, סה"כ שטח של כ-55 דונם, להלן: המתחם או השוק ). יחידות אלה מצויות בביתן ג' שבשוק, ששטחו כ-9 דונם ואשר מונה בסך הכל 28 יחידות (להלן: הביתן) , והן נתונות לבעלות המשיבה 1 (להלן: העיריה). המבקשים הם חלק מקבוצה גדולה יותר של מחזיקי יחידות בביתן, שעניינם איננו נדון בהליך זה (להלן: המחזיקים האחרים). במתחם מצויים גם ביתנים א' וב', שנתונים אף הם לבעלות העיריה. לכל אחד מהמבקשים (מלבד המבקש 4, להלן: מאורמן) היה חוזה שכירות שנכרת בינו לבין העיריה בשנת 1952 (להלן: חוזי השכירות או החוזה). מאורמן מחזיק ביחידה שלו לאחר שירש מאביו המנוח את הזכויות בה. חוזי השכירות נכרתו אמנם בשנת 1952, אלא שהשכירות עצמה החלה בשנת 1954, לאחר שהמבקשים קיבלו את החזקה ביחידות הללו. מטרת השכירות הוגדרה בחוזה כשימוש "לצורך שווק ומסחר סיטונאי והחסנה של תוצרת חקלאית... ולא לשום מטרה אחרת שהיא" (סעיף 1(3) לחוזה).

לפי כל אחד מחוזי השכירות האמורים (ותוספות להם שנחתמו בסוף שנת 1953 ובתחילת שנת 1954) הוחכרה כל יחידה בביתן, לכל אחד מהמבקשים, לתקופה של 25 שנים, החל ביום 20.4.1954, עם אופציה לשכירות נוספת בת עשר שנים, לאחר תום החכירה הראשונה. היחידות הושכרו למעשה לתקופה של 35 שנים. תקופה זו חלפה עברה, ובסיומה, ביום 31.9.1989, נדרשו המבקשים לסלק את ידם מהיחידות המוחזקות על ידם. המבקשים סרבו, ועל כן הוגשו נגדם תביעות לסילוק יד, אשר נידונו במאוחד על ידי בית משפט השלום (ת"א 53521/89 הוא התיק המקורי, במסגרתו נדונו תביעות לסילוק יד נגד חלק מהמחזיקים בביתן ג'; במהלך השנים הוגשו תביעות נוספות נגד כל שאר המחזיקים, ואלה אוחדו ל-ת"א 38223/95; לפי החלטה מיום 14.4.1997 נדון במסגרתו עניינם של המבקשים תחילה, באופן שרק בעניינם ניתן פסק דין, הוא פסק דינו של בית משפט השלום הרלוונטי לענייננו, ושעליו ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נשוא בקשת רשות הערעור).

בית משפט השלום

בבית משפט השלום טענו המבקשים כי הם דיירים מוגנים ביחידות, במשמעות דיני הגנת הדייר מכח זכות שנוצרה להם בטרם

חוקק חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 (להלן: החוק המשולב) והחוק שקדם לו ושולב במסגרתו, חוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955 (להלן: חוק 1955), ועל כן אין לפנותם. בית משפט השלום (כב' השופט צ' כספי) דחה (ביום 23.9.1998) את טענת המבקשים וחייב את המבקשים להתפנות. בית המשפט קבע, כי נקודת המוצא של הצדדים היא שבמועד כריתת חוזה השכירות, לא ניתן היה על פי הדין החל ליצור שכירות במקרקעין שלא תהיה מוגנת על פי דיני הגנת הדייר, קרי, המבקשים היו דיירים מוגנים על פי פקודת ההגבלות על שכר דירה (בתי עסק), 1941 (להלן: הפקודה), והדבר לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים. ואולם, השינוי במצבם של המבקשים כדיירים מוגנים נבע מהוראת סעיף 5(ב) לחוק 1955 לפיה "שכירות לתקופה של יותר מארבע עשרה שנה שנעשתה לפני תשט"ו, לא יחול עליה חוק זה". בית משפט השלום פירש הוראה זו כהוראה המסירה את ההגנות הסטטוטורית על שכירות קודמת ארוכה, ובענייננו, שכירותם של המבקשים. במילים אחרות, בית משפט השלום קבע כי יש בהוראת סעיף 5(ב) לחוק 1955 כדי לבטל את ההגנה שהוקנתה לשכירות המבקשים לפי הפקודה, שהיא דבר החקיקה שהקנה הגנה לשכירות על פי החוזה לפני חוק 1955. בית המשפט קבע כי אין המבקשים נזקקים להגנה סטטוטורית, שכן עצם החוזה עצמו מקנה להם זכות דיור לתקופה ארוכה. בית המשפט קבע, בהתייחס לטענה חלופית של המבקשים, כי "אילו" היה נדרש להכריע בטענות חוזיות שהעלו המבקשים (להבדיל משאלת פרשנות חוק 1955) יכול היה לקבוע כי לא עולה מהחוזה ונסיבותיו כוונה ספציפית המייחסת לצדדים ליצור דיירות מוגנת דווקא, ועל כן, אף אין יסוד חוזי לבסס קביעה כי יחסי השכירות בענייננו הם של דיירות מוגנת. בית המשפט דחה גם את טענת המבקשים כי רכשו זכויות של דיירות מוגנת במהלך השנים, כאשר תשלומים שונים ששולמו על ידיהם (כגון דמי הסכמה ותשלומי שיפוץ) יש לראות בהם "דמי מפתח", במובן חוק דמי מפתח, תשי"ח-1958, שכן בענייננו לא התקיימו הנסיבות הנדרשות כדי להקנות למבקשים מעמד של דייר מוגן לפי התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר (הוראות שונות) תשכ"ח-1968. בהקשר זה נדחו גם טענותיו היחודיות של מאורמן. בית המשפט קבע כי דין תביעת העיריה לסילוק יד להתקבל, וכי משמעות האמור היא שעל המבקשים לפנות את היחידות המוחזקות על ידיהם, ואולם עיכב את ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה בערעור.

בית המשפט המחוזי

המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' גולדברג, א' גרוניס וד' בר-אופיר) הגדיר את עניינו של הערעור ב"שאלת היחס שבין שכירות ארוכת טווח (שנעשתה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת) לבין דיירות מוגנת על פי דין" והגדיר את "הטענה העיקרית של המערערים היא שהם היו לדיירים מוגנים, לפי זכות שגובשה לטובתם עוד לפני שנחקק חוק הגנת הדייר, התשט"ו-1955". בית המשפט המחוזי קבע (ביום 27.12.2000) כי יש לאשר את פסק דינו של בית משפט השלום, מטעמיו:

"המשטר המשפטי השתנה בשנת 1955, שכן בשנה זו נחקק חוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955, וההוראה שבסעיף 5(ב) הסירה את הגנת החוק מעל שכירויות ארוכות טווח (המשתרעות מעל ארבע עשרה שנים) שנעשו לפני תחילת החוק. השכירויות בענייננו נעשו בשנת 1952 אך נכנסו לתוקפן בשנת 1954 (לפני תחילת חוק תשט"ו), ומשום כך אינן מוגנות על ידי החוק. התוצאה המשפטית היא כי, בתום תקופת השכירות, היה על השוכרים וחליפיהם לפנות את היחידות התפוסות על ידם ולהחזיר אותן למשיבה... המחוקק נטל את הגנת החוק מעל שכירויות ארוכות מועד, ובכך גזר לפינוי את גורלם של המושכרים שבענייננו".

ההליכים בפני בית משפט זה

*בקשת רשות הערעור

ביום 1.2.2001 הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה. לטענתם, מעלה בקשת רשות הערעור שלוש שאלות חוקתיות כבדות: הראשונה, האם חוק אשר לא נכתב בו במפורש כי הוא שולל זכויות מוקנות של דיירים מוגנים "מכל מקור חוקי", יש מכוחו לשלול זכויות אלה אף ממקור חוקי נפרד, ובענייננו זכויות מכח הפקודה; השניה, האם יש לפרש חוק כזה כחוק קוגנטי שגובר על הסכמת הצדדים להמשך קיומם של יחסי דיירות מוגנת; ושלישית, האם מי שהוכר מלכתחילה כדייר מוגן ואשר זכותו נשללה בחקיקה מאוחרת, אינו רשאי להשבת "דמי מפתח" ששילם בעבור הנכס ואינו זכאי לפיצוי בגין השקעותיו בנכס.

*כשלון נסיון הבוררות

ביום 13.5.2001 החליט רשם בית המשפט, השופט בעז אוקון, להציע לצדדים כי "פרשה זו יחד עם כל הפרשות התלויות ועומדות בבית המשפט יועברו לבוררות בפני שופט בדימוס, תוך שמירת האפשרות לקבוע כי את השאלה המשפטית ניתן יהיה להשיג בפני בית משפט. במקרה כזה הבוררות תצא מתוך הנחה כי בעלי הזכויות הנטענים יפנו את המקרקעין והבוררות תתנהל ביחס לזכותם לפיצוי. הפינוי יעשה עם קביעת הפיצוי, ותהיה אפשרות 'לנגוס' מן הפיצוי אם לא יתבצע פינוי". בא כוח המבקשים הודיע (ביום 3.6.2001) כי הצעת כב' השופט אוקון התקבלה על דעת מרבית דיירי ביתן ג' "באופן עקרוני", בכפוף לתנאי הסכם הבוררות ועלות ההליך. ואולם, העיריה סירבה (בהודעה מיום 1.7.2001) להעביר את המחלוקת להכרעתו של בורר. ההליכים נמשכו איפוא בפני בית משפט זה.

*החלטה על עיכוב ביצוע פסק הפינוי

משלא הושג הסדר פשרה, הגישו המבקשים (ביום 4.7.2001) בקשה לעיכוב ביצוע סעד הפינוי שאושר בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. העיריה התנגדה (הודעה מיום 30.7.2001), ואולם ביום 20.1.2002 קבע בית משפט זה (השופטים ד' דורנר, י' אנגלרד, ומ' נאור) כי ביצוע פסק הפינוי יעוכב עד למתן פסק הדין בערעור. עוד נקבע בהחלטה, כי בגדר תשובתה לבקשת רשות הערעור, תתיחס העיריה "להשלכת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעגן את זכות הקניין, על פירוש חוק הגנת הדייר". ביני לביני, הוחלף השופט אנגלרד, אשר פרש לגמלאות, בשופטת א' חיות (החלטת הנשיא מיום 11.11.2003).

*עמדות המשיבים בבקשה לרשות ערעור

העיריה השיבה לשלוש הטענות החוקתיות בבקשת רשות הערעור, בקליפת אגוז, כדלקמן: אשר לטענה הראשונה השיבה, כי לשון סעיף 5(ב) לחוק 1955 הינה ברורה ואינה מצריכה פרשנות כלשהי, שכן ברי כי החוק קבע את הסרת תחולת דיני הגנת הדייר בענייננו, וכי מובן כי מעמד שניתן להם על פי חוק יכול להילקח מהם על פי חוק בהתאם לשיקול דעת המחוקק; אשר לטענה השניה השיבה, כי הנחת המבקשים כאילו הסכימו הצדדים על המשך יחסי דיירות מוגנת לאחר חקיקת חוק 1955 אין לה על מה שתסמוך, שכן זוהי טענה שבסיסה עובדתי ואשר נדחתה בבית משפט השלום ככזו; ואשר לטענה השלישית השיבה, כי המבקשים כלל לא שילמו דמי מפתח ולא ביצעו כל השקעות בנכס.

ביום 19.12.2002 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, על התייצבותו בהליך מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התיצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], בנימוק כי עולה שאלה חוקתית, בעניין פרשנותו של חוק הגנת הדייר, לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עמדת היועץ הינה, כעמדת העיריה, כי על חוזה השכירות לא חלים יותר דיני הגנת הדייר מכוח הפקודה. טעם הדבר הוא, בתמצית, שדיני הגנת הדייר מכוח הפקודה נחקקו כהוראת שעה, בשל תנאי הזמן והמקום באותה עת, וכי דינים אלה לא העניקו למבקשים כל זכות מוקנית לכך שמעמדם כדייר מוגן יימשך. בהקשר זה הדגיש היועץ, כי חוק הגנת הדייר, התשט"ו-1955 מבטא מגמה ברורה לצמצם את תחולת דיני הגנת הדייר, וסעיף 47(ב) בו ביטל את הפקודה נושא ענייננו במפורש, תוך שהוא יוצר הגנה למושכרים מסויימים, ובד בבד שולל הגנה ייחודית זו – בסעיף 5(ב) – מחוזים שנכרתו לפני חקיקת החוק והם לתקופה העולה על 14 שנה. עמדת היועץ הינה, כי "הדיירות המוגנת הוגדרה בעת לידתה ככזו שניתן ליטול אותה בחוק בכל עת. מובן, אפוא, שחוק היסוד אינו יכול להעניק לדייר המוגן זכויות מעבר לכך". עוד הדגיש היועץ, כי דיני הגנת הדייר פוגעים בקניינו של הבעלים דווקא, ועל כן, אם ישנה השלכה פרשנית לזכות הקניין הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הרי שיש ליישמה לטובת העיריה, היא הבעלים, ולא לטובת המבקשים.

ביום 18.12.2003 התקיים דיון בבית משפט זה בבקשת רשות הערעור (השופטות ד' דורנר, מ' נאור, א' חיות) ובמסגרתו המלצנו לצדדים, בהחלטה, לגשת "לגישור או לבוררות, כדי להסדיר את מכלול היחסים ביניהם". המבקשים נענו להצעתנו. העיריה ביקשה שהות לשקול הצעה זו, ולאחר מספר הארכות מועד, עדכן בא כוח העיריה (ביום 25.2.2005) כי במהלך הזמן שחלף התנהלו בין הצדדים מגעים ומספר פגישות בנסיון להגיע לפשרה, ואולם העיריה נוכחה כי רוב המחזיקים אינם רואים בב"כ המבקשים כמייצגם במגעים למשא-ומתן וכי "דברים והליכים המוסכמים עליו אינם מוסכמים על ידי חלק גדול מהמחזיקים". בנסיבות אלה, בהן חלק הארי של המחזיקים בחר שלא ללכת לדרך הפשרה, ציינה העיריה כי היא אינה רואה "את התוחלת שבנסיונות נוספים לסיום המחלוקת בדרך של פשרה", אלא אם בא כוח המבקשים יצהיר בשם כל הסוחרים כי הם מעוניינים כולם כאחד לפנות להליך גישור. המבקשים הסכימו (ביום 20.3.2005) להליך של גישור, ובא כוח המבקשים עדכן (ביום 3.4.2005) כי הוא "קיבל הסכמתם של מרבית בעלי הזכויות בביתן ג' להפניית הסכסוך להליכי גישור/פישור למעט יחידות 16 ו-21". העיריה עדכנה מצידה (ביום 19.4.2005) כי היא תסכים להיכנס להליך מואץ של גישור עם כל הצדדים כפי שצויינו בהודעת המבקשים האחרונה, וביקשה למנות מגשר. רשם בית המשפט (י' מרזל) מינה ביום 8.5.2005 את עו"ד רם הורביץ למגשר. ביום 9.3.2006 הודיע המגשר לבית משפט זה כי הליך הגישור לא עלה יפה ולא הושגה הסכמה בין הצדדים. אי-לכך, אין מנוס ממתן פסק דין לגופו של עניין. הצדדים הודיעו באחרונה על הסכמתם למתן פסק דין על יסוד החומר המצוי בתיק. כב' הנשיא קבע (ביום 5.3.2006) כי השופטת דורנר, שפרשה אף היא לגמלאות, תוחלף בשופט ס' ג'ובראן.

ביני לביני, תוך כדי הליך הגישור שהתנהל על-ידי עו"ד הורביץ על-פי החלטת הרשם, הגישו המבקשים בקשה למתן סעד זמני בערעור, היא הבקשה נשוא החלטה זו.

הבקשה לסעד זמני בערעור

ביום 4.1.2006 הגישו המבקשים בקשה למתן סעד זמני בערעור "להימנע מהפסקת פעילותו של השוק הסיטונאי בתל-אביב, ולהימנע מכל פעולה שתפגע או תגביל את עיסוקם של המבקשים בשוק הסיטונאי, וזאת עד למתן פסק הדין בערעור". טענתם העיקרית בבקשה הינה, כי העיריה הודיעה להם (ביום 12.12.2005) כי ביום 29.9.2005 ניתן תוקף לתכנית בנין עיר מס' תא/3001 החלה על המתחם ומשנה את ייעודו הנוכחי (להלן: התכנית), בעקבותיה החליטה ביום 11.12.2005 מועצת העיריה לבטל את הכרזת המתחם כשוק עירוני, ולפיכך, יפסיק השוק הסיטונאי את פעילותו ביום 28.2.2006 בחצות (בהחלטה מאוחרת יותר הוארך המועד ליום 27.4.2006 בחצות, כפי העולה מהודעת העיריה לבית משפט זה מיום 16.2.2006), וכי החל מאותו מועד לא תתאפשר במתחם פעילות של שוק סיטונאי לתוצרת חקלאית. לטענת המבקשים, הודעה זו "נפלה על המבקשים כרעם ביום בהיר", בעיצומם של הליכי הגישור, וכי "ברור מאליו, שבמימוש כוונת העיריה, כפי שפורטה בהודעתה, יש לסכל כל פסק דין שינתן, בסופו של דבר, על ידי בית משפט נכבד זה". המבקשים לא פירטו בבקשתם טענות בעניין סיכויי ההליך או מאזן הנוחות, ועיקר טענתם היתה נגד חוסר תום ליבה של העיריה, בראותם את הודעתה ככלי לחץ לא לגיטימי עליהם בעיצומו של הליך הגישור.

המשיבה הגישה תשובה מפורטת לבקשה. לעיריה מספר טענות, שתמציתן כדלקמן: ראשית נטען, כי המבקשים מנסים למנוע בבקשתם זו את מימוש מדיניותה התכנונית של העיריה לביטול פעילות השוק הסיטונאי במתחם הנוכחי והעברתו למתחם חלופי חדש בסמוך לצריפין (בשונה ממניעת הפינוי מהיחידות, דבר לו מסכימה המשיבה עתה במסגרת כיבודה את החלטת עיכוב ביצוע פסק הפינוי). בעניין זה, הוא עניין מימוש המדיניות התכנונית, נטען כי המבקשים היו גם היו מודעים למדיניותה של העיריה לקדם תכנית בנין עיר חדשה למתחם, וכי זו לא נחתה עליהם "כרעם ביום בהיר". המבקשים לא הגישו כל התנגדות לתכנית, שאושרה כדין, ולפיכך מושתקים הם מלטעון בשלב זה נגד תוקפה של התכנית. שנית נטען, כי יש להפריד בין המישור התכנוני (שעניינו אישור התכנית, תוקפה ונפקותה ביחס לאיסור על פעילות של שוק סיטונאי לתוצרת חקלאית במתחם בהתאם ליעוד החדש שנקבע בתכנית), לבין המישור הקנייני (שעניינו עצם קיומן ומהותן של זכויות המבקשים ביחידות, בהתאם לפסקי הדין נשוא בקשת רשות ערעור זו, שקבעו כי המבקשים אינם דיירים מוגנים, ונפקות פסקי הדין ביחס לחובת המבקשים לפנות את היחידות). לטענת העיריה, מששונה היעוד של המקרקעין בהתאם לתכנית תקפה – במישור התכנוני – ממילא כל בעל זכות קניינית בתחום התכנית אינו יכול לעשות שימוש בקרקע בניגוד ליעודה, ומשכך אינו יכול לקיים עוד מסחר סיטונאי בתחום זה. על כן, עצם קיומן ומהותן של זכויות – במישור הקנייני (ככל ואלו קיימות כלל) – אינו רלוונטי לעניין היעדר האפשרות החוקית להמשיך ולקיים מסחר סיטונאי במתחם. שלישית נטען, כי אף אם נהנים המבקשים מזכות קניינית לכאורה, הרי שהפגיעה בה במסגרת התכנית הינה פגיעה מידתית וסבירה, שכן למבקשים יתאפשר להמשיך ולקיים פעילות מסחר סיטונאי רציפה באתר חלופי במתחם צריפין. בהקשר זה צויין כי למבקשים עומדת האפשרות להתקשר בהסכם שכירות עם היזם המקים את השוק הסיטונאי במתחם צריפין, כאשר במסגרת הסכם השכירות הובטח כי לא יהיה בחתימת מי מהמבקשים על הסכם השכירות ובמעבר פעילותו הסיטונאית לאתר החלופי בצריפין כדי לגרוע מן הזכויות הקנייניות הנטענות כלפי העיריה במסגרת הליך בקשת רשות הערעור התלויה ועומדת בבית משפט זה. במילים אחרות, ניתנת למבקשים האפשרות, מצד אחד, להבטיח לעצמם המשך רציף של עיסוקם במסחר סיטונאי באתר החלופי, ומצד שני, להמשיך ולנהל את ההליך הקנייני דנן נגד העיריה עד להכרעה בו. רביעית נטען, במישור סיכויי ההליך, כי סיכויים אלה קלושים הם, תוך הפניה לתשובה המפורטת שניתנה לבקשת רשות הערעור גופה. ולבסוף נטען, במישור מאזן הנוחות, כי כל רצונם של המבקשים הוא לסחוט מהעיריה כספים על דרך של עיכוב מימוש התכנית. בהקשר זה הודגש כי המבקשים הינם ארבעה מתוך עשרות סיטונאים הפועלים בשוק הסיטונאי, וכי הם מחזיקים במצטבר בכ-400 מ"ר בלבד מתוך מתחם של 60,000 מ"ר. העיריה טוענת, כי היענות לבקשה לסעד זמני בערעור תביא להמשך פעילות מסחר סיטונאי במתחם כולו, וכפועל יוצא לנזקים אדירים, הן לעיריה והן לצדדים שלישיים שהסתמכו על מימוש התכנית במועד, הנאמדים - כך הטענה – בכ-200 מליון ש"ח. בהקשר זה מציינת העיריה, כי נוכח המצב התכנוני במתחם, אפילו תתקבל בקשת רשות הערעור לגופה, הרי שזכותם המירבית של המבקשים הינה לפיצוי כספי בלבד, וכי פיצוי זה בטל בשישים, במסגרת מאזן הנוחות, אלא מול נזקיה הצפויים של העיריה ושל צדדים שלישיים, לרבות יזם פיתוח המתחם בצריפין, במידה ותתקבל הבקשה וינתן סעד זמני כמבוקש.

דיון

הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום למתן הסעד המבוקש, וזאת משלושה טעמים:

ראשית , שעה שפסק הדין בבקשת רשות הערעור צפוי להינתן בקרוב, אין זה מן הראוי לנקוט עמדה כעת בשאלת סיכויי בקשת רשות הערעור. ואולם, מקובלת עלי טענת העיריה, כי גם אם תתקבל בקשת רשות הערעור במלואה, לכל היותר יקנה פסק דין שכזה זכות קניינית או אחרת במקרקעין בהתאם לייעוד החוקי הקבוע להם בתכנית החדשה, שאושרה כדין, ואשר מועד הגשת ההתנגדויות לה חלף עבר (ואף לא נטען בפני כי המבקשים הגישו התנגדות בעניין זה, וראו החלטתי מיום 20.4.2006 בבר"ם 2870/06 עבדו נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב (טרם פורסם)). במסגרת החלטתי זו לא נזקקתי לטענה כי קבלת התכנית תא/3001 מהווה כשלעצמה עילת לפינוי המבקשים וכי זכותם של המבקשים היא לפיצוי כספי בלבד, ואין אני נוקטת עמדה באשר לטענות הסותרות שהעלו המבקשים בעניין זה בתשובה לתגובת העיריה, מיום 3.2.2006.

שנית , דומה כי ההליך הנכון אינו בקשה לסעד זמני במסגרת הערעור אלא פניה בבית המשפט לעינינים מינהליים, כפי שעשו מחזיקים אחרים (ראו החלטתי המפורטת מיום 20.4.2006 בעניין עבדו הנזכר).

שלישית , מאזן הנוחות נוטה בענייננו בבירור לטובת העיריה. העיריה דאגה להבטיח את הקמתו של שוק חלופי בצריפין כתנאי להעתקת פעילות השוק הסיטונאי מהמתחם הקיים, וזאת על מנת למנוע מהסוחרים (ומהמבקשים בכלל זה) פגיעה בעיסוק. בנוסף לכך דאגה העיריה כי העתקת הפעילות לצריפין לא תגרע מזכותם של המבקשים לטעון את טענותיהם בדבר זכויות קנייניות בהליך זה, וכי לדבר יהא עיגון במסגרת הסכמי החכירה מול היזם במתחם צריפין. עוד יצויין, כי החלטת העיריה אינה מונעת מהמבקשים לעסוק בשיווק תוצרת חקלאית כלל, אלא מונעת מהם את קיום המסחר במקום בו הם נמצאים כעת, וכי בנסיבות אלה "אין בפגיעה המסויימת בחופש העיסוק כדי לתת בידי [המבקשים] זכות העומדת בניגוד מפורש לקבוע בחוק... פגיעה זו מתאזנת בחוק אל מול האינטרסים התכנוניים הציבוריים המצויים בבסיסו" (ראו ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה של נצרת עילית (לא פורסם)).

בהקשר זה יצויין, כי אף המבקשים, בבקשת רשות הערעור שהגישו, מציינים כי "הפתרון המעשי לסכסוך בין הצדדים יתרחש עם הקמת שוק סיטונאי חילופי – נושא המצוי במו"מ בין המשיבה לבין יזם חיצוני בימים אלה וכי כאשר יוקם שוק חילופי ושני הביתנים האחרים יעברו אליו, ממילא לא יהיה ענין גם לדיירי ביתן ג' להמשיך ולהחזיק ביחידותיהם הנוכחיות, וכך – גם אם יוכר מעמדם כדיירים מוגנים, פירושו המעשי יהיה כי ייאסר על המשיבה להתעלם מהם בעת חלוקת היחידות בשוק החדש". אכן, על ראייה מעשית זו יש לברך. גישה מעשית זו באה לידי סיפוקה כיום, עת ניתנת למבקשים הזכות לעבור לביתנים חדשים במתחם החלופי, כאשר כל טענותיהם בדבר הזכויות הקנייניות שמורות עמם וניתנות לפיצוי כספי.

העיריה התחשבה ברצון זה של מרבית המחזיקים. יש להצר על כך שנסיונותיו החוזרים ונשנים של בית משפט זה להביא לפתרון בדרך של פשרה, בדרך המכבדת את שני הצדדים, לא צלחו עקב התנגדות מעט מהמחזיקים. כעת הגיע הזמן לפתרון הסכסוך. פסק דין צפוי להינתן בהקדם. על אף שנתבקשה ונתקבלה תגובה מפורטת של העיריה בענייננו, איני מוצאת לנכון, בשלב זה, לפסוק הוצאות. עניין ההוצאות יוכרע במסגרת פסק הדין בבקשת רשות הערעור. לצדדים ניתנת שהות נוספת, אחרונה, להודיע תוך שבעה ימים אם יש מקום להשיבם להליך הגישור על ידי עו"ד הורביץ

הבקשה למתן סעד זמני נדחית.