רע"א 779/97 סולימאן סולימאן נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בהחלטתו של בית משפט זה בבג"צ 268/97.

נגד העותר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת. לפי כתב האישום מיוחסות לעותר עבירות מרמה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") ועבירות קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. העותר הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה למחיקת עבירת קבלת דבר במרמה מחמשת האישומים שבכתב האישום, בקשה שקבלתה, תוציא, לשיטת העותר, את כתב האישום מסמכותו של בית המשפט המחוזי. לטענת העותר, אין כתב האישום מגלה, על פניו, את קיום יסודות עבירת קבלת דבר במרמה, שכן לא נטען, כי העותר "קיבל" דבר מה. עוד טען העותר, כי לא היה מקום להאשימו, בגין אותם מעשים ומחדלים, הן בעבירות על סעיף 220 לפקודה והן בעבירות של קבלת דבר במרמה. בקשה זו, על שני טעמיה, נדחתה והעותר הגיש עתירה לבית משפט זה בה חזר למעשה על הבקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי וטען, כי בית המשפט המחוזי משולל סמכות לדון בכתב האישום שהוגש נגדו.

ביום 19.1.97 דחה בית משפט זה (כב' המשנה לנשיא והשופטים ת' אור וד' ביניש) את עתירת העותר על הסף, בלא שנתבקשה לה תשובה. בפסק דינו כתב בית המשפט, בין היתר:

"טענתו האמיתית של העותר היא, שהעובדות המתוארות בכתב האישום אינן מגלות עבירה של קבלת דבר במרמה; אך טענה זו היא טענה מקדמית שדינה להיטען ככזאת לפי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-, ואין לעוררה לפני בית משפט זה אפילו לו תוצאת קבלתה היתה מוציאה את העניין מסמכותו של בית המשפט המחוזי, דבר שהוא כשלעצמו מוטל בספק. לא זו אף זאת : גם לו היה מדובר בטענה של חוסר סמכות עניינית, מסור העניין לשיקול דעתנו אם ראוי הוא שנתערב בעניין זה תוך עקיפת ערכאות המערכת השיפוטית הרגילה. הילכת בג"צ 583/87, פ"ד מא(4) 683 702, לא קבעה שאנו חייבים

לבחון כל טענה של חוסר סמכות של בית המשפט המועלית לפנינו, אלא העניין הושאר לשיקול דעתנו. שתי הטענות אותן הזכרנו נטענו בבית המשפט המחוזי ונדחו על ידו בהחלטות ביניים. אין דרכו של בית משפט זה להתערב בהחלטות בינים שניתנו בהליך פלילי, ומהטעמים המפורטים לעיל גם אין העתירה מגלה עילה להתערבותנו במקרה שלפנינו, והיא נדחית בזה ללא צורך בתשובת המשיבים."

העותר מבקש, כי יתקיים דיון נוסף בפסק דין זה. לטענתו, יצאה מתחת ידיו של בית המשפט הלכה חדשה, לפיה לא ידון בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בטענת חוסר סמכות, שעה שבירורה כרוך בבירור מקדמי של סוגיה עובדתית או משפטית. עוד הוא טוען, כי הקביעה לפיה מסור בירור טענות בדבר חוסר סמכות לשיקול דעתו של בג"צ ואין חובה על בג"צ לדון בעתירה המעלה טענה בעניין סמכות בית משפט, אף היא הלכה חדשה המצדיקה קיום דיון נוסף.

לאחר שעיינתי בטענות העותר נחה דעתי שדין העתירה להידחות. סעיף 30 לחוק יסוד בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, המסדיר את סוגיית הדיון הנוסף, קובע:

30.(א) עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט, עם מתן פסק דינו, שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר.

(ב) לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט

אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או

שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף".

פסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף אינו עומד בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, אין חידוש ואין בו קשיות. פסק הדין מבטא מדיניות שיפוטית אותה אימץ בית משפט זה זה מכבר, מדיניות לפיה יימנע בית משפט זה, בשבתו כבג"צ, מהתערבות בהליכים פליליים המתנהלים בערכאות נמוכות. אכן, חריג בולט למדיניות זו הוא כאשר מועלית טענה ממשית נגד סמכותו של בית המשפט הדן בהליך הפלילי. אולם גם חריג זה פורש מאז ומעולם באופן מצר. כך, לדוגמא, בבג"צ 398/83 אביטן נ' הרכב שלושה שופטים , פ"ד לז (3) 467,468, עליו מסתמך העותר, מציין מ"מ הנשיא שמגר כי בית המשפט הגבוה לצדק יתערב במקרים בהם מתעוררת שאלה היורדת לשורש שאלת הסמכות. כדוגמא למקרים אלו מציין מ"מ הנשיא מקרים בהם מתעוררת סמכות בית משפט לשפוט חבר-כנסת הנהנה מחסינות דיונית או מקרים בהם חלה על הנאשם סמכות שיפוט של ערכאה פלילית מיוחדת, כגון בית דין צבאי.

העותר מנסה להיבנות גם מדבריו של הנשיא שמגר בבג"צ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי , פ"ד מא (4) 683, 702, לפיהם:

"בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים לפני בתי המשפט הרגילים אלא אם עולה טענה של העדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מנהלי טהור".

לטענת העותר קובע פסק הדין נשוא עתירתו הלכה חדשה המקנה שיקול דעת לבית המשפט העליון לדון בטענות של חריגה מסמכות או להימנע מלדון. לא כך הוא הדבר. כבר בבג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא נ' בית המשפט לעניינים מקומיים , פ"ד מג (3) 728, 733 חיוויתי דעתי, כי:

"נמצא, כי במקרים של חוסר סמכות, יש מקום לשקול הפעלת סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, עם זאת, מושג הסמכות הוא מושג מורכב וקשה, והוא משתרע על קשת רחבה של מצבים ועניינים". (הדגשה הוספה).

ואכן, ריבוי המצבים בהם עלולה להתעורר שאלה של חוסר סמכות אינו מאפשר קביעה קטגורית, כי כל מקרה ומקרה בו מועלית טענה מעין זו יצדיק, מניה וביה, את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. סוגיית ההתערבות וצדקתה מסורה להרכב הדן בכל עתירה ועתירה.

נמצא אם כן כי פסק הדין שעליו מבקש העותר לקיים דיון נוסף אינו קובע הלכה חדשה אלא מיישם הלכה קיימת על הסיטואציה שהייתה בפני בית המשפט. העובדה שדעת העותר לא נחה מיישום זה אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לקיום משפט חוזר. משלא הצביע העותר על עילה שבדין לקיום משפט חוזר דין עתירתו להידחות.

העתירה נדחית.