רע"א 78/16 רע"א 78/16

1.

המבקש מחזיק בדירה במתחם פארק דרום בתל אביב מאז שנות ה- 90'. על מתחם זה חלה תכנית מתאר מקומית שפורסמה למתן תוקף בשנת 1994, ועל פיה מיועדים המקרקעין, כולל אלה שעליהם נבנתה דירת המבקש, לשמש שטח ציבורי פתוח. המשיבה, עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה ), שלטובתה נרשמה הערה על המקרקעין מכוח סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות ( רכישה לצרכי ציבור), 1943, ביקשה לפנות את המבקש שפלש לטענתה לשטח, והגישה נגדו תביעה לסילוק יד בבית משפט השלום.

2.

בית המשפט השלום (כב' השופטת כ' האפט ) קיבל את תביעת העירייה והורה על סילוק ידו של המבקש מן המקרקעין. נקבע, כי המבקש לא הוכיח כי ניתנה לו רשות להשתמש במקרקעין וכי הוא אף לא החזיק בהם באופן רצוף לאורך השנים לצרכי מגורים. כן הודגש כי המבקש ומשפחתו לא מתגוררים בעת הזו בדירה. לכך הוסף, כי גם אם היה מקום לקבוע אחרת (קרי, שניתנה רשות וכי המבקש החזיק באופן רצוף בדירה), הרי שבהעדר הסכם מפורש המתיר את שימושו של המבקש במקרקעין - ועל העדר הסכם כאמור אין חולק - ניתן היה לקבוע לכל היותר כי ניתנה למבקש רשות מכללא שהיא רשות הדירה . כן הוסף באותו הקשר, כי בכל מקרה לא היה מקום להתנות את הפינוי בתשלום פיצוי, שכן תשלום הפיצוי איננו זכות שבדין, וודאי שאין הוא תנאי הכרחי למימוש זכותו של בעל המקרקעין לפנות את מי שניתנה לו בעבר רשות להשתמש, ובעל המקרקעין ביטלהּ.

3.

על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, ועמו בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטה מפורטת דחה בית המשפט (כב' השופט ח' ברנר ) את הבקשה לעיכוב ביצוע. נקבע כי סיכויי ההצלחה בערעור אינם נחזים להיות גבוהים שכן פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על קביעות עובדתיות. אשר למאזן הנוחות נקבע, כי אין הכף נוטה לטובת המבקש משום שאין מדובר ב"מקרה רגיל" של פינוי אדם מדירת מגוריו: ראשית, משום שעל פי קביעתו העובדתית של בית משפט השלום, המבקש כלל אינו מתגורר בדירה. שנית, משום שהערעור נסב בעיקר על הקביעה שהפינוי לא מותנה בפיצוי כספי, ולא על הקביעה כי יש לפנות את המבקש מהדירה. ושלישית, משום שעיכוב ביצוע הפינוי עלול להשליך על האינטרס הציבורי הרחב, שכן משמעות העיכוב תהיה סחבת של הליכי הפינוי המתנהלים במקרקעין גם נגד פולשים אחרים. כלפי החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע.

4.

בבקשה נטען כי טעה בית המשפט המחוזי בקבעו שסיכויי הערעור אינם גבוהים, וכן טעה בקבעו כי ערעורו של המבקש נסב בעיקר כלפי קביעת בית המשפט לפיה אין הוא זכאי לפיצוי חלף הפינוי. עוד נטען, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, שכן אין בהילות בפינויו מאחר שיארך עוד זמן רב עד לפינוי כל המתחם, וכי עבור המבקש משמעות ביצוע פסק הדין היא השלכתו והשלכת משפחתו לרחוב.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי נדרש למבחנים הידועים והמוכרים לבחינתה של בקשה לעיכוב ביצוע - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, וקבע כי אלה מובילים בנסיבות המקרה לדחייתה של הבקשה, כמתואר לעיל. מעבר למתחם ההתערבות המצומצם בהחלטות מסוג זה, לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט. כמו בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי בענייננו לא מדובר ב"מקרה רגיל" של פינוי אדם מדירת מגוריו, שאז כידוע הנטייה היא - כשסיכויי הערעור אינם קלושים - להיעתר לבקשה ולעכב את פינוי הדירה עד לאחר הכרעה בערעור. ביסוד הקביעה כי אין המדובר ב"מקרה רגיל" עומדים שני נימוקים, שעליהם עמד בית המשפט המחוזי: האחד, כי המבקש ומשפחתו לא מתגוררים בשלב זה בדירה, גם אם הדבר נובע כטענת המבקש מביצוע שיפוצים, ועל כן לא יהיה כרוך הפינוי בהשלכתם לרחוב כנטען (יוער כי בבית משפט השלום טען המבקש כי משפחתו מתגוררת עתה אצל חמותו, ובבקשתו לכאן לא טען כי השיפוצים הסתיימו וכי המשפחה חזרה להתגורר בדירה); והשני, כי אף אם ייקבע שהמבקש היה בר רשות במקרקעין, הרי שרשות זו לא יכולה להיות בלתי הדירה בנסיבות הענין, כפי שקבע בית משפט השלום, ובסופו של דבר לא תהיה מניעה לפנות את המבקש מהדירה.

6.

כאמור, לא מצאתי כי יש להיעתר לבקשה. בקשת רשות הערעור, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע, נדחית.