רע"א 780/10 מאיר פרץ נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 1076/08 (כבוד השופט: א' זמיר ), בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת ראש ההוצאה לפועל בתל אביב מיום 20.12.2007.

בין המבקש למשיבה התנהלו הליכים שונים, עיקר הדברים הדרוש לעניינו הוא, כי המבקש היה בעלים של חלקה ברחוב יפו בירושלים, אשר היה בנוי עליה מבנה חד קומתי אשר כלל חנות ודירה. המשיבה הפקיעה את נכסיו של המערער במסגרת תוכנית פיתוח לרחוב יפו. בין הצדדים התעוררה מחלוקת על גובה הפיצוי, על כן עתר המבקש לבית המשפט המחוזי (ה"פ 319/00) לצורך קביעת שווי זכויותיו. בעקבות משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, הם הגיעו להסכם פשרה, במסגרתו הסכימו על המועד בו ימסור המבקש את החזקה בנכס למשיבה, ורכיב פיצוי שאינו שנוי במחלוקת שישולם לו כנגד המסירה, בנוגע לרכיב הפיצוי המצוי במחלוקת, הסכימו הצדדים כי בית המשפט ימנה שמאי מכריע אשר יישום את זכויותיו של המשיב בנכס המופקע. ביום 26.9.2000 ניתן להסדר הפשרה תוקף של פסק דין (כבוד השופט:

ע' קמא ) ולבקשת הצדדים מינה בית המשפט שמאי מכריע. ביום 22.10.2001 הוגשה חוות הדעת בעניין שווי הנכס, אשר קבעה את גובה והיקף הפיצוי לו זכאי המבקש. במסגרת חוות הדעת התייחסה השמאית אף לרכיב פיצוי אופציונאלי לדייר המוגן, זאת למרות שהוא אינו "עולה בקנה אחד עם כתב המינוי בו אני מתבקשת להתייחס לזכויות המערער בלבד וכן אינה מתיישבת עם הסדר הפשרה" (עמ' 6 לחו"ד של שמאית המקרקעין).

בהמשך לכך, המבקש סבר כי המשיבה לא פרעה את מלוא הסכום שנקבע בהחלטת השמאית, על כן הוא הגיש ביום 4.9.2006 בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע פסק הדין. בתשובה לבקשה טענה המשיבה טענת פרעתי. ביום 20.12.2007 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל בה נקבע כי המבקש אינו זכאי לדמי פינוי לדייר המוגן לו טען, שכן הדייר המוגן אינו הוא

כי אם צד ג' שאינו צד להסכם הפשרה, וכי עריכת השומה בעניינו חרגה מכתב המינוי שניתן לשמאית מכוח הסכם הפשרה. כן נקבע, כי מועד חישוב שיעור החוב, יעשה על פי המנגנון הקבוע בסעיף 6 להסכם הפשרה, לפיו התשלום יעשה על פי השער היציג של הדולר במועד התשלום בפועל. בנוסף נקבע, כי למשיבה קיימת זכות קיזוז ביחס לחלק מסכום החוב הנטען כלפיה. על סמך קביעות אלו הורה ראש ההוצאה לפועל לערוך תחשיב של החוב בתיק. בהמשך, הוגשו בקשות שונות וביום 18.3.2008 ניתנה החלטתו של ראש ההוצאה לפועל לסגירת התיק בהעדר קיומו של חוב.

על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל ערער המבקש לבית המשפט

המחוזי, אשר דחה את הערעור על כל רכיביו תוך שהוא שב ומאשר את קביעותיו של ראש ההוצאה לפועל.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קבע כי ראש ההוצאה לפועל חרג מסמכותו עת התיר למשיבה לקזז סכומים שונים מן החוב. כן טוען המבקש כי שגה בית המשפט משאישר את החלטות ראש ההוצאה לפועל בעניין מועד שיערוך החוב ואת החלטתו לפיה אינו זכאי לדמי פיצוי לדייר המוגן, למרות קיומו של דייר מוגן בנכס.

מנגד המשיבה סבורה כי אין מקום להיעתר לבקשה. לטענתה, אין הבקשה מעלה כל שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי עיקרה של הבקשה מכוון כנגד ממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, אשר אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהם. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי החלטת ראש ההוצאה לפועל מעוגנת בדין ונתמכת בחומר הראיות שהוגש על ידי הצדדים, וכי החלטה זו נבחנה ואושררה על ידי בית המשפט המחוזי ואין כל עילה להתערב בה. עוד טוענת המשיבה, כי במסגרת הבקשה מעלה המבקש טענות ומצרף ראיות שלא הובאו במסגרת הדיון בפני בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, חרף כל טענותיו של המבקש, הרי שאין הבקשה סוגיה משפטית עקרונית. מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. אומנם, איני מוצא מקום להידרש לכל טענותיו של המבקש, שכן אלו נידנו בהרחבה ונדחו בדין, הן על ידי ראש ההוצאה לפועל והן על ידי בית המשפט המחוזי. אך אומר כי אין כל מקום לטענתו של המבקש לפיה המשיבה הפרה באופן בוטה את ההסכם, שעה שזו עמדה בחובת תשלומיה כלפיו ואילו המבקש הוא המתכחש למנגנון השערוך שנכלל בהסכם לו הוא צד, ואף מבקש לנכס לעצמו זכויות אשר זכרם כלל לא עלה בעת גיבוש ההסכם, ואשר כאמור ניתן לו תוקף של פסק דין.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.