רע"א 7810/06 ארוינג מוסקוביץ נ. עזבון המנוחה רושדייה חמאד-חמדאללה

רקע והליכים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט - כתארו אז - גל, והשופטים זילברטל וסולברג) מיום 7.8.06 בע"א 6551/05, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא שמעוני) מיום 24.7.05 בת"א 11564/95, שבו נתקבלה באופן חלקי תביעת המבקש לסילוק-יד המשיבים.

ב.

(1) המבקש הוא הבעלים הרשומים של חלקת מקרקעין בלתי-מוסדרים, כחמישה עשר דונמים שטחה, המצויה בשכונת ראס אלעמוד בכפר השילוח (סילואן) בירושלים והרשומה בפנקסי השטרות של מרשם המקרקעין, בספר 1008, דף 137 (להלן – המקרקעין ) . המשיבים, בני משפחה אחת (משיב 1 הוא עיזבון אימם המנוחה של המשיבים 4-2), מחזיקים במקרקעין ברציפות מאז שנת 1952. עניינה של הבקשה משקף פרק בתולדות ירושלים והארץ בכלל. בתקופת השלטון העות'מאני נרכשו המקרקעין בידי כולל חב"ד וכולל ווהלין (להלן – הבעלים הקודמים ). בשנת 1948 נותק הקשר הישיר בין הבעלים הקודמים לבין המקרקעין, ולאחר זמן מה השתלט עליהם אחד, אחמד חסין אלגול (קרא: אלע'ול), שנרשם כבעליהם בטאבו הירדני, תוך העלמת העובדה כי המקרקעין כבר רשומים על שם הבעלים הקודמים. בשנים 1952-1953 קיבל אביהם של המשיבים 4-2 מאותו אלגול רישיון החזקה בבקתה שנמצאה בדרום-מערב המקרקעין. במרוצת הזמן בנו המשיבים כמה מבנים נוספים לבקתה, שחוברו מאוחר יותר למבנה אחד, וכן נטעו מספר עצים בחצר הסמוכה, והשטח כולו הוקף - ככל הנראה בין השנים 1989-1987 - בגדר.

(2) לאחר שנת 1967 גילו הבעלים הקודמים את שנעשה במקרקעין, והוגשה מטעמם, בשנת 1969, תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים, נגד עיזבון אחמד חסין אלגול ואחרים שרכשו ממנו חלקות ונרשמו כבעלים (ת"א 193/69). התביעה נתקבלה ביום 19.9.79, ובית המשפט הורה על ביטול הרישומים. על הכרעת בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, שנדחה ביום 9.1.84 ( עזבון המנוח אל-גול נ' כולל חב"ד בירושלים

ע"א 805/79, פ"ד לח(1) 57 (הנשיא לשעבר י' כהן) ). בשנת 1989, לאחר השלמת בנייתה של הגדר, הגיש אחד מן הבעלים הקודמים תביעה לסילוק יד – שלא התייחסה למבנה שבנו המשיבים עצמו (ת"א 5068/89). ביום 18.6.90 דחה בית משפט השלום בירושלים דחה את התביעה, אך העניק לתובע צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים לתפוס, להשתמש או להחזיק בכל חלק במקרקעין פרט למבנה ולחצר הסמוכה לו, וכן צו עשה להרוס את הגדר (להלן – הצוים ). הצוים לא קוימו על ידי המשיבים.

(3) בשנת 1995 החל ההליך הנוכחי, עת הגיש המבקש תביעה לפינוי ולסילוק ידם של המשיבים מן המקרקעין. ביום 17.12.1995 ניתן פסק-דין במעמד צד אחד, המקבל את התביעה במלואה. בשנת 2000 הגישו המשיבים בקשה לביטול פסק דין זה. לאחר התדיינות הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו יצומצם פסק-הדין כך שיחול על כל השטח פרט לחלק לשטח מוגדר, שכונה "השטח האדום" (וכך יכונה גם כאן), ושלגביו יוגש כתב תביעה מתוקן. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 14.9.00, והוגש כתב התביעה המתוקן.

ג.

(1) בית משפט השלום – בפסק דין מנומק ומפורט – קיבל את התביעה באופן חלקי, והורה על סילוק ידם של המשיבים מן המקרקעין ומכל המבנים שנבנו לאחר שנת 1989 (מועד הגשת התביעה שבעקבותיה ניתנו הצוים), ו למעט המבנה בו הם מתגוררים, במצבו כפי שהיה עד לשנת 1989. נוסף על כך, קבע בית המשפט את שטחה של חצר הבניין, במצבה כפי שהיה עד לשנת 1989, והורה על סילוק ידם של המשיבים משאר השטח הנכלל בחצר. בית המשפט השלום קבע, לגבי אותם שטחים בהם לא קיבל את התביעה, כי הורם נטל השכנוע על ידי המשיבים בטענת התיישנות התביעה, כמפורט להלן.

(2) המ דובר במקרקעין בלתי-מוסדרים מסוג מירי, ולפיכך תקופת ההתיישנות החלה לגביהם היא חמש עשרה שנים (סעיף 22 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958; להלן - החוק ). בית משפט השלום בחן האם חלפה תקופת ההתיישנות החלה על המקרקעין, ולצורך כך, חילק את התקופה הנדונה לתקופות משנה אחדות, ובדק את תחולת מירוץ ההתיישנות בהן. קביעותיו של בית המשפט לגבי התקופות השונות היו כדלקמן:

(א) התקופה משנת 1952 ועד 1967 – אינה באה במניין תקופת ההתיישנות, בהסכמת הצדדים, שכן נמנע מן הבעלים הקודמים קיום בירור משפטי לגבי המקרקעין (וראו גם סעיף 14 לחוק).

(ב) התקופה מיום 29.6.67 (בו עברו המקרקעין לשליטת ישראל) ועד 31.12.69 (מועד הגשת התביעה בת"א 193/69) – נכללת במניין תקופת ההתיישנות, בהסכמת הצדדים.

(ג) התקופה מיום 31.12.69 ועד 19.9.79 , במהלכה התנהלה התביעה בבית המשפט המחוזי (ת"א 193/69) – אינה נכללת במניין תקופת ההתיישנות, מכיוון שעילת התביעה לא הייתה עדיין שלמה, עד לקביעת זכות הבעלות.

(ד) התקופה מיום 20.9.79 ועד 9.1.84 , במהלכה התנהל הערעור בבית המשפט העליון (ע"א 805/79) – נכללת במניין תקופת ההתיישנות, מכיוון שהזכויות במקרקעין נתבררו, והגשת הערעור לא מנעה מן הבעלים את מימוש זכויותיהם.

(ה) התקופה מיום 10.1.84 ועד 6.4.89 – נכללת במניין תקופת ההתיישנות, בהסכמת הצדדים.

(ו) התקופה מיום 7.4.89

ועד 3.6.90 , במהלכה התנהל ההליך בתביעת סילוק היד (ת"א 5068/89) - נחלקה על-ידי בית משפט השלום לשניים. ביום 15.10.89, במהלך ההתדיינות, הצהיר בא כוח התובעת בהליך, כי התביעה אינה מתייחסת למבנה ולחצר. על כן קבע בית משפט השלום, כי ששת החודשים שטרם הצהרה זו אינם נכללים במניין תקופת ההתיישנות, ואילו שמונת החודשים שלאחריה (עד מתן פסק-הדין) כן נכללים בו.

(ז) התקופה מיום 4.6.90 ועד 6.8.95 – נכללת במניין תקופת ההתיישנות, בהסכמת הצדדים.

(ח) התקופה מיום 6.8.95 (בו הוגשה התביעה הנוכחית) ועד 1.7.98 , מועד מסירת כתב התביעה ופסק הדין שניתן בהעדר הגנה למשיבים – אינה נכללת במניין תקופת ההתיישנות (מכיוון שמירוץ ההתיישנות נפסק עם מועד הגשת כתב-התביעה ולא עם מסירתו).

(3) צירוף התקופות שנכללות במניין תקופות ההתיישנות מסתכם בכ-214 חודשים, שהם שבע עשרה שנים ועשרה חודשים, מעל חמש עשרה שנה, ועל כן קבע בית משפט השלום כי טענת ההתיישנות מבוססת.

(4) באשר לתנאי ההחזקה הנוגדת, הנדרש כדי שתצלח טענת התיישנות בגין תביעה במקרקעין, בית המשפט קבע, כי המשיבים, אשר החזיקו במקרקעין החזקה רצופה וייחודית ונהגו בהם מנהג בעלים, עמדו בנטל השכנוע להוכיח את קיומו של התנאי,

בכל הנוגע למבנה ולחצר במצבם עד שנת 1989. כן דחה בית המשפט את תביעת המבקש לפיצויים.

ה.

(1) כלפי פסק-דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעור וערעור שכנגד. טענות הצדדים נגעו לחישוב תקופת ההתיישנות. המבקש טען כי התקופה בת ארבע השנים ושלושת החודשים במהלכם נוהל הערעור (להלן - תקופת הערעור ) אינה צריכה לבוא במניין תקופת ההתיישנות, ואילו המשיבים טענו כי התקופה בת כעשר השנים, במהלכה נוהלה התביעה בערכאה הדיונית, צריכה אף היא לבוא במניין תקופת ההתיישנות. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש בקבעו, כי בתקופת הערעור, לאחר שזכויות הבעלים כבר הוצהרו, לא הייתה מניעה מנקיטת הליכים כלפי המשיבים. בית המשפט העיר עוד, מבלי לקבוע חד משמעית, כי אפשר שאף תקופת ניהול ההליך בערכאה הדיונית ניתנת לצירוף למניין תקופת ההתיישנות, שכן בהליך המ דובר

נתבעה הצהרת זכויות בעלות, שמשמעותה דקלרטיבית בלבד, ועל כן אין לומר שעילת התביעה נוצרה רק עם מתן פסק הדין בשנת 1979.

(2) בית המשפט המחוזי, בפסק דין מנומק אף הוא, דן גם בטענת המבקש, כי בטרם הוגשה התביעה בשנת 1969 לא החזיקו המשיבים החזקה נוגדת, מכיוון שהחזקתם הייתה מוסכמת כלפי אלגול. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, מתוך הסתמכות על ממצאיו של בית משפט השלום. יצויין, כי בית המשפט המחוזי ביטל את החלטתו של בית משפט השלום לדחות את התובענה הכספית של המבקש.

בקשת רשות הערעור והתגובה

ד.

נוכח דחיית הערעור ברובו, הגיש המבקש את הבקשה הנוכחית. לטענת המבקש, טעו בתי המשפט דלמטה בהכלילם את תקופת הערעור במניין תקופת ההתיישנות. לדידו של המבקש, כל עוד לא היה פסק הדין חלוט, אין לומר כי קם לו כוח תביעה, ועל כן טרם החל מירוץ ההתיישנות. מכיוון שכך – נטען – התחשבות בתקופת הערעור לצורך ההתיישנות, הן על ידי בית משפט השלום, הנסמך כנאמר על הלכות עיכוב ביצוע, קרי, שאין הגשת ערעור מעכבת ביצועה של החלטה שיפוטית, והן על ידי בית המשפט המחוזי, הנסמך כנטען על ההצהרה בדבר זכויותיו של המבקש במקרקעין – היא שגויה. המבקש משיג אף על גישתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אף תקופת הדיון בערכאה הראשונה עשויה להיספר לעניין ההתיישנות. נוסף על כך, העלה המבקש שוב את טענותיו כנגד החלטת בית המשפט בעניין ההחזקה הנוגדת, והטעים, כי תנאי זה לא התקיים בשל מערכת היחסים בין אלגול לבין המשיבים, שבבסיסה מתן רישיון החזקה במקרקעין. המבקש קבל בבקשתו כי הנטל להוכחת החזקה היה צריך להיות מוטל על המשיבים, ולא על המבקש, וטען כי בית המשפט המחוזי דחה את הטענה ללא נימוק לגופה. עוד נטען, כי פסקי-הדין הקודמים נוגדים את ההלכה לפיה יש לתת פרשנות מצמצמת ומגבילה לטענת ההתיישנות.

ה.

נתבקשה תגובה, ובה טענו המשיבים כי הבקשה אינה מעלה עניין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. ביחס לטענת ההתיישנות, סומכים המשיבים את ידיהם על החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. ביחס לטענת ההחזקה הנוגדת טענו המשיבים כי מ דובר

במחלוקת שהיא עובדתית בעיקרה, והיא הוכרעה כבר בערכאה הדיונית.

דיון והכרעה

ו.

לאחר שעיינתי בבקשה, לא אוכל להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במשורה, וניתנת רק במקרים המעלים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדר המחלוקת הישירה בין הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר); רע"א 6418/93 בנק לאומי נ' גפני , פ"ד מט(2) 685, 689 (השופט ד' לוין)). הבקשה שבפנינו אינה מעלה מקרה כזה, ועניינה יישום ספציפי של דיני ההתיישנות.

ז.

(1) המבקש טען שהמקרה מעורר שאלה משפטית עקרונית מובהקת: האם כוח התביעה קם לאחר הליך בערכאה ראשונה או שמא רק משניתן פסק דין חלוט? אכן, זוהי שאלה מעניינת העשויה להתעורר במקרים שונים בנסיבות שונות (השוו ע"א 697/83 האחים וינר בתי יציקה בע"מ נ' סומך , פ"ד לט(3) 795 – שם נתעוררה השאלה בערכאות הדיוניות בלבד; וכן ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון , פ"ד נז(5) 166; ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן , פ"ד נח(4) 769 - שיוזכרו להלן). אלא שבענייננו אין השאלה מתעוררת. כוח התביעה של בעלי המקרקעין, שלגבי מועד תחילתו משיג המבקש, הוא הלא "היום שבו נולדה עילת התובענה", כלשון סעיף 6 לחוק. בענייננו, התובענה היא לסילוק ידם של המשיבים, ועל כן

ברי, כי המועד המוקדם ביותר להולדת עילת התובענה הוא המועד בו החל אביהם בהחזקת הקרקע, בשנת 1952. עם זאת, ברי כי התקופה שעד שנת 1967 אינה נכללת בתקופת ההתיישנות, בין אם לפי סעיף 8 לחוק ובין אם לפי סעיף 14, ועל כן הולדת התובענה היתה לכל המאוחר בשנת 1967 - אך לא מאוחר מכך; ואמנם לא באה כל טרוניה מצד המבקש כנגד הכללת התקופה שבין 1967 ל-1969 במניין תקופת ההתיישנות, שאף נעשתה בהסכמתו.

(2) לעניין השעיית תקופת ההתיישנות, בין השנים 1969 ל-1979 התנהל ההליך בת"א 193/69, אשר המשיבים לא היו צד לו, לביטול הרישומים שנעשו בתקופת השליטה הירדנית במקרקעין ולמתן סעד הצהרתי בדבר זכותם של הבעלים על המקרקעין. ההליך הסתיים לטובת הבעלים הקודמים, וב-1984 הסתיים אף ההליך הערעורי באותה תוצאה. הזכות שעליה עומד המבקש בהליך הנוכחי - לסילוק ידם של המשיבים מן המקרקעין – היא נפרדת מן העניין שהתברר באותו הליך, אשר נגע להצהרת הזכויות במקרקעין ולהתאמת הרישום להן, הגם שהיא מקיימת זיקה הדוקה לו (על השוני בין שתי הזכויות בהקשר של טענת התיישנות ראו גם ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (טרם פורסם), בפסקה כ). זכות זו והתובענה מכוחה לסילוק יד המשיבים מן המקרקעין התאפשרו למצער מיום מתן פסק הדין בערכאה הדיונית בתביעה בת"א 193/69, ואין צורך להכריע בשאלה שהועלתה בבית המשפט קמא לגבי היתכנותן גם במהלך התקופה שקודם לכך. יוצא איפוא שתקופת הערעור מובאת במניין תקופת ההתיישנות. בעניין זיסר

הנזכר דובר בתביעה כספית של יזם, שלטובת מיזם המקרקעין שפיתח נדרשה הקצאת מקרקעין מן המדינה. התביעה הכספית באה, לאחר שבהליך קודם פנה היזם לבית המשפט למתן הוראות להקצאת המקרקעין, ותביעתו נתקבלה בבית המשפט המחוזי אך נהפכה בבית המשפט העליון. התביעה הכספית נדחתה בשל התיישנותה. המערער טען, בין היתר, כי כוח התביעה נולד לו רק עם מתן פסק הדין כנגדו בבית המשפט העליון, וכך קבע לגבי טענתו בית המשפט (מפי השופטת פרוקצ'יה, בע' 177 – ההדגשות הוספו):

"טענה זו אינה יכולה להועיל בנסיבות העניין. נכון הוא כי פסק-הדין שניתן בהליך הראשון בבית-המשפט המחוזי נתן בידי המערער בסיס לציפייה כי הקצאת הקרקע על-ידי המדינה תמומש, אולם כל עוד לא הפך פסק-דין זה חלוט, והיה כפוף לערעור, המערער אינו פטור מעשות מצדו את כל הנדרש על-מנת לשמור על זכויותיו בטרם תחלוף תקופת התיישנות תוך שהוא מקדם פני אפשרות כי ערעור המדינה עשוי להתקבל, והוא יבקש לעמוד על תביעותיו הכספיות. את נקודת הפתיחה למירוץ ההתיישנות יש לראות אפוא בתחילת 1991, עת הובהרה למערער עמדת המדינה, ואין להרחיב ולראות בפסק-הדין של בית-המשפט העליון בהליך הראשון, אשר ניתן כשבע שנים לאחר מכן, משום נקודת פתיחה כזו. "

ואם כך במקרה דהתם, לא כל שכן כך במקרה דנא שבו פסק הדין בערעור (ע"א 805/79) לא הפך את החלטת בית המשפט המחוזי להורות על ביטול הרישום אלא אישרה. יצויין עוד, כי באותו מקרה בעניין זיסר דחה בית המשפט, ברוב דעות, אף את הטענה שיש להשעות את מרוץ ההתיישנות בתקופת ניהול ההליך הקודם לפי סעיף 15 לחוק. אמנם, בעניין ויינברג הנזכר לעיל נדחתה טענת התיישנות, מאחר שתקופת ערעור בהליך קודם נוכתה ממניין תקופת ההתיישנות. באותו מקרה נאמר, בהערת אגב (מפי השופטת פרוקצ'יה, בע' 789-787) שייתכן שיש מקום לנכות ממניין ההתיישנות את תקופת הערעור בהליך קודם, אם כוח התביעה נשלל מהתובע לפרק זמן מסוים עקב פסיקה שיפוטית. אלא שבאותו מקרה פסק הדין בערעור הוא שהעניק את כוח התביעה, לאחר שנהפך פסק הדין קמא אשר שלל את כוח התביעה – ועל כן אין נסיבותיו דומות לנסיבות המקרה בו עסקינן. לא זו אף זו, ניכוי תקופת הערעור התבסס שם על עובדות המקרה, והדברים דלעיל נאמרו במאמר מוסגר בלבד; לגופו של עניין, נוכתה תקופת הערעור בשל החלטה קודמת לפיצול סעדים עד להחלטה בערעור, שבגדרו הוגשה התביעה החדשה. אף בכך אין הנסיבות דהתם דומות לנסיבות דהכא. זאת ועוד, אף ההלכה המפרידה בין הזכות המושגית לבין עילת התובענה הקונקרטית, אשר מיטיבה עם בעלי הזכויות המתיישנות (ראו ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ , פ"ד מד(2) 846, 861-859 (השופטת נתניהו); ע"א פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה , פ"ד נא(2) 581, 595-592

(השופט – כתארו אז – אור)) אינה תומכת בטענות המבקש, שכן עילת תביעה קונקרטית לסילוק ידם של המשיבים הייתה בידי בעלי המקרקעין למצער מיום מתן פסק-הדין בת"א 193/69, בשנת 1979.

(3) בעלי המקרקעין לא עמדו על זכותם לסילוק ידם של המשיבים מן המקרקעין, לא בארבע השנים ושלושת החודשים שלאחר מתן פסק הדין בת"א 193/69 - במהלך תקופת הערעור - ולא בחמש השנים ושלושת החודשים שלאחר מכן, עד להגשת התביעה (בת"א 5068/89) בשנת 1989. אף משהוגשה האחרונה, הצהירו בעלי המקרקעין, כמחצית שנה לאחר הגשתה, כי היא אינה מתייחסת למבנה ולחצר שהמבקש כאן מבקש את פינויים, ושוב לא עמדו בעלי המקרקעין על זכותם במשך חמש שנים ועשרה חודשים נוספים, עד להגשת התביעה הנוכחית בשנת 1995. מכאן עולה - בודאי לאחר צירוף התקופה הראשונה, בת שנתיים ומחצה, שלפני הגשת התביעה בת"א 193/69 - כי תביעת המבקש התיישנה.

ח.

לעניין טענת ההחזקה הנוגדת, מקובל עליי ניתוחו של בית משפט השלום, כי המשיבים הצליחו להוכיח את יסודות תנאי ההחזקה הנוגדת, לרבות דרישת הניגוד. בעניין זה נאמר כבר, כי "ההחזקה אינה נעשית אפוא החזקה נוגדת כל עוד לא נוצר הכוח אצל היריב לתבוע את המחזיק בשל החזקתו" (י' גלעד "התיישנות במקרקעין – קווים לריפורמה"

משפטים י"ח (תשמ"ח) 177, 209), ובהתאם לאמור לעיל, כוח התביעה שבנדון דידן, בכל הנוגע לדרישת הניגוד, קם לבעלי המקרקעין לכל המאוחר בשנת 1979, עם מתן פסק הדין בת"א 193/69.

ט.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה. המבקש יישא בשכר טרחתו של בא כוח המשיבים בסך

6,000 ₪.