רע"א 7810/08 ניסים עדיקה נ. צדיק עדיקה

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים ( כב' השופט נ' סולברג ) מיום 21.8.08 (בבש"א 2748/08), במסגרתה דחה את דרישת המבקש לדחות על הסף את כתב התביעה המתוקן שהגישו המשיבים ולחילופין - להורות על העברת הדיון לביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים מן הטעם של היעדר סמכות עניינית. כן הוגשה, יחד עם בקשת רשות הערעור, בקשה למתן סעד זמני, אשר יורה על עיכוב שמיעתו של כתב התביעה המתוקן בבית המשפט המחוזי, עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור שלפני.

2.

הרקע לבקשה זו הינו סכסוך שנתגלע בין המבקש לבין ארבעת המשיבים, שהם אחיו, בנוגע לניהול מספר עסקים משפחתיים. בעקבות סכסוך זה הגישו המשיבים (להלן: האחים ) תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. בתביעה טענו כי קיימת שותפות בלתי רשומה בינם לבין המבקש, במסגרתה נוהלו במשך עשרות שנים עסקים משפחתיים, וביקשו, ביחד עם סעדים נלווים, את פירוקה של אותה שותפות.

3.

בית המשפט לענייני משפחה ביקש את עמדת האחים (הם התובעים שם) בשאלה מדוע אין להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי, שלו לכאורה הסמכות לדון בעניין, וזאת לנוכח הוראת סעיף 46 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה - 1975, הקובע כי בית המשפט שלו הסמכות העניינית לדון בפירוק שותפות הוא בית המשפט המחוזי. בתגובה, הביעו האחים את הסכמתם להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי, ואילו המבקש (הוא הנתבע שם) טען כי בית המשפט לענייני המשפחה הוא המוסמך לדון בתביעה, מאחר שעניינה בסכסוך בתוך המשפחה, ומאחר שבינו לבין האחים כלל אין שותפות.

לאחר בחינת טענות הצדדים סבר בית המשפט לענייני משפחה כי על מנת לפתור באופן אמיתי את המחלוקת שבין בני המשפחה יש לברר את התובענה לגופה על ידי הערכאה המוסמכת ובעלת הניסיון והידע לדון בפירוק שותפות ובפירוק חברות, היא בית המשפט המחוזי. כן הוסיף כי מאחר שמדובר ברשת ענפה של עסקים ברור הוא כי כל החלטה בעניין תשפיע על זכויותיהם של צדדים שלישיים רבים (כגון: עובדים, ספקים וגופי מימון), אשר דיון בעניינם חורג מגדר הסכסוך המשפחתי. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי משטענו האחים לקיומה של שותפות, אשר נוהלה באמצעות חברות רבות, ומשלא הציג המבקש גרסה נוגדת הנתמכת בתצהיר, יש לצאת, לפחות לצורך הדיון בשאלת הסמכות, מנקודת הנחה שמדובר בשותפות. על כן הורה בהחלטה מיום 30.10.08 על העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בירושלים. על החלטה זו לא השיג המבקש.

4.

בתאריך 30.4.08 הגישו האחים כתב תביעה מתוקן לבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתו ביקשו את פירוק השותפות הנטענת, ביחד עם סעדים נלווים. בעקבות זאת הגיש המבקש בקשה לדחייה על הסף של כתב התביעה המתוקן, בטענה של חוסר סמכות עניינית, ולחילופין, בקשה להעביר את המחלוקת לבירור בבית המשפט לענייני משפחה. המבקש טען שוב כי המדובר בסכסוך בתוך המשפחה, ועל כן בית המשפט המוסמך לדון בו הוא בית המשפט לענייני משפחה.

בתאריך 4.9.08 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, וזאת בהתבסס על הוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: החוק ), הקובע כי בית משפט שאליו הועבר עניין לפי סעיף 79(א) לחוק - "לא יעבירנו עוד". בית המשפט המחוזי הוסיף וכתב כך:

"מבלי לנקוט עמדה בשאלה האם נכון היה מלכתחילה להעביר את התובענה כדרך שנעשה, אם לאו, אין אפשרות חוקית לשוב ולהעביר את התובענה לבית משפט אחר. תיקון כתב התביעה וצירוף נתבעים נוספים איננו משנה במובן זה את מצב הדברים. עצם העובדה שחלפו חודשים ארוכים מאז שניתנה החלטת בית המשפט לעניני משפחה על העברת הדיון בתובענה לבית משפט זה, גם היא תומכת בצורך לדחות את הבקשה, אך גם מבלעדי שיהוי זה, לא הייתה אפשרות להעתר לה".

על כך מוגשת בקשת רשות הערעור שלפני.

5.

לטענת המבקש, שגה בית המשפט קמא עת קבע כי לא עומדת לו אפשרות חוקית להעביר את התובענה לבית משפט אחר. כן שגה בית המשפט קמא, לשיטת המבקש, כאשר בחר שלא לנקוט עמדה בשאלה האם נכון היה מלכתחילה להעביר את התובענה, וכאשר התעלם מטענת המבקש, לפיה עם הגשת כתב התביעה המתוקן, שמורה הייתה למבקש הזכות להעלות כל טענה, ובכלל זה גם טענה לעניין הסמכות העניינית. לטענתו, בית המשפט קמא לא מילא את חובתו לנמק את החלטתו ולהתייחס לשאלות, אשר עמדו להכרעה. המבקש שב ומפרט במסגרת הבקשה מדוע, לשיטתו, הסמכות העניינית לדון בתובענה שהגישו נגדו האחים מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, ולו בלבד.

6.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות – ללא צורך בתשובת המשיבים. סעיף 79 לחוק מורה אותנו כך (ההדגשה איננה במקור – ח"מ):

" 79. סעד בשל חוסר סמכות

(א)

מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם.

(ב)

בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד."

העברת עניין מבית משפט אחד למשנהו, מן הטעם של חוסר סמכות עניינית, או מקומית, מקנה לבית המשפט הנעבר את הסמכות לדון באותו עניין, וזאת אף אם ההעברה לא הייתה מוצדקת (עיינו: ע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין , פ"ד נה(2) 817 (2001); ע"א 145/58

קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ , פ"ד יג 260 (1959)). בבסיס כלל זה עומדת התפיסה כי גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות סוף. יש לאפשר לבעלי הדין להיכנס מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם לגופו של עניין, ולמנוע מהם את הצורך "לטלטל" שוב ושוב את ההליכים המתנהלים ביניהם – מבית משפט אחד לאחר ( עניין שור , שם בעמ' 820).

הדברים יפים לענייננו. בהקשר זה בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי העובדה שהוגש כתב תביעה מתוקן (בגדרו הועלה סכום התביעה והוספו נתבעים) – אין בה, לשיטתו, כדי לשנות את מצב הדברים לגבי תוקף ההעברה. עיקרון זה נכון ברוב רובם של המקרים (השוו: עניין שור

(שם)), וודאי שכך הוא במי שהיה צד להחלטת ההעברה (כמו המבקש). עוד אעיר כי הוראתה של תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 , עליה מבקש המבקש להסתמך – איננה יכולה להתיר לו העלאת טענה, הסותרת את הוראת סעיף 79 לחוק, שכן אין לפרש תקנה, או לנהוג מכוחה כאילו היא סותרת הוראותיו של כל חוק – במשמעות סעיף 16(4) לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) . מהות הסכסוך נותרה כאן כשהייתה ולגביה כבר קבע בית המשפט לענייני משפחה כי מקומה להתברר בבית המשפט המחוזי. בכך קנה לו בית המשפט המחוזי את הסמכות לדון בתובענה. לבסוף אציין כי המבקש רשאי היה להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ההעברה של בית המשפט לענייני משפחה, אך בחר מסיבותיו הוא שלא לעשות כן, וגם מטעם זה הוא נחשב עתה כמנוע.

7.

נוכח כל האמור לעיל – אין כל עילה פה להחזרת הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה פעם נוספת, שאם לא נאמר שכן, יודגם כאן "הטלטול" אותו ביקש המחוקק למנוע באמצעות סעיף 79(ב) לחוק.

8.

אשר על כן – הבקשה לרשות ערעור נדחית, וממילא אין מקום למתן הסעד הזמני שנתבקש. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.