רע"א 7815/98 דניאל אושרוביץ נ. יעל ליפה (פריד)

ביום 31.12.82 נכרת הסכם שכירות מוגנת בין המבקש למשיבה, לפיו השכיר המבקש למשיבה את הדירה נשוא הסכסוך. כעשר שנים מאוחר יותר, ביום 26.11.92, הגישו המבקש תביעה לפינוי המשיבה מן הדירה.

ביום 29.12.94 הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"), לפיו המבקש ישלם למשיבה דמי פינוי אשר ייקבעו על-ידי שמאי מקרקעין, שמונה על-ידי הצדדים בהסכמה. בסעיף 2 להסכם נאמר כי "קביעתו של השמאי תהיה סופית ומוחלטת ותחייב את הצדדים". עוד נקבע כי השמאי יסיים עבודתו תוך 120 יום מיום קבלת המינוי, ובכפוף לכך תפנה המשיבה את הדירה בתוך 12 חודשים מיום קבלת חוות דעת השמאי. הסכם זה קיבל תוקף של פסק-דין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ה' גרסטל).

חוות-דעתו של השמאי הוגשה רק ביום 7.7.96, קרי- כשנה וחצי לאחר החתימה על הסכם הפשרה. בחוות-הדעת נקבע כי גובה דמי הפינוי הינו סכום בשקלים השווה ל- 98,000$.

המבקש הגיש בקשה לביטול פסק-הדין שאישר את הסכם הפשרה (להלן: פסק הדין), עקב אי עמידתו של השמאי במועדים שהוקצבו לו. בקשתו נדחתה וזאת לאחר שנקבע כי שתיקתו של המבקש במשך יותר משנה מאז שחלף המועד להגשת חוות-הדעת ועד למתן חוות-הדעת, היוותה משום הסכמה בהתנהגות להארכת המועד. ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בעניין זה נדחה, ובקשת רשות הערעור שהגיש נמחקה, בהעדר הפקדת הערבות הנדרשת לכך.

ביום 21.10.97 וכן ביום 13.1.98 פנתה המשיבה למבקש, בדרישה כי ישלם לה את הסכום אותו קבע השמאי. לאחר שפניותיה לא נענו, פנתה המשיבה לבית משפט השלום בבקשה למתן פסיקתא, לצורך הוצאתו לפועל של פסק-הדין. בהחלטה מיום 8.4.98 קבע בית משפט השלום (כבוד השופטת ח' ינון) כי אין חפיפה בין הפסיקתא לבין הסכם הפשרה, וכי אין מקום להגיש בקשה לאישור פסיקתא, לאחר שעברו למעלה משלוש שנים לאחר מתן פסק-הדין. לאור זאת, נדחתה בקשת המשיבה. למרות זאת חתמה כבוד השופטת ח' ינון על הפסיקתא ביום 19.4.98.

ביום 11.5.98 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בקשה לעיון מחדש, במסגרתה טענה כי הפסיקתא תואמת את פסק-הדין. כבוד השופטת ח' ינון קיבלה את הטענה, ומבלי ליתן למבקש אפשרות להגיב על הבקשה, פסקה כי החלטתה מיום 8.4.98 תבוטל, וכי הפסיקתא שעליה חתמה תעמוד בעינה. בעקבות החלטה זו החלה המשיבה נוקטת הליכי הוצאה לפועל, למימוש פסק הדין.

המבקש הגיש בקשה לביטול החלטת בית משפט השלום ולעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. בית משפט השלום (השופטת ח' ינון) דחה את הבקשה, בנימוק כי הפסיקתא תואמת את הסכם הפשרה, ועל-כן אין מקום לשנות את אישור הפסיקתא.

על החלטה זו של בית משפט השלום, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' גרסטל) ראה לנכון ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור. בית המשפט קיבל את ערעור המבקש בכל הנוגע לפגמים הדיוניים שנפלו בהחלטותיו של בית משפט השלום. לאור זאת, הורה בית המשפט המחוזי להחזיר את הדיון לבית משפט השלום, " לדיון מחדש

בשאלת אישור הפסיקתא" (ההדגשה במקור). בית המשפט המחוזי הוסיף כי מהתנהגות המבקש עולה יותר משמץ של חוסר תום-לב, שכן דומה כי לאחר החלטת השמאי ניסה המבקש כל דרך אפשרית כדי למנוע את מימוש הסכם הפשרה, או לכל הפחות לעכב אותו ככל שניתן "אף במחיר של הטרדת הצדדים להליך משפטי נוסף שיעלה לצדדים בכסף רב ומיותר".

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. המבקש מבסס בקשתו על שתי טענות. טענתו האחת של המבקש הינה כי בית משפט השלום כבר פסק ביום 8.4.98 כי אין התאמה בין הפסיקתא לבין הסכם הפשרה. לדעת המבקש, לא היה בית משפט השלום מוסמך לשנות מהחלטתו זו בדרך של עיון מחדש כפי שנעשה, וגם כעת אין הוא מוסמך לדון בשינוי ההחלטה שנתן. טענתו השניה של המבקש הינה כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר החזיר את הדיון לבית משפט השלום. לגישתו של המבקש, הסכם הפשרה בין הצדדים קיבל תוקף של פסק-דין סופי, על אף שלא נקבע בו סכום מסויים של דמי-פינוי. במצב זה, בית המשפט לא מוסמך לפעול בדרך של מתן פסיקתא, אלא על המשיבה להגיש תובענה נפרדת על יסוד הסכם הפשרה, לשם קביעת דמי הפינוי. בעניין זה מתבסס המבקש על ע"א 420/54 אריאל נ' הלנה ליבוביץ', פ"ד ט 1337.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה וכן במסמכים שהובאו לעיוני לאור החלטתי מיום 20.1.99, נחה דעתי כי דינה של הבקשה להידחות. לעניין טענתו הראשונה של המבקש, הרי שבית המשפט המחוזי דן בפגמים הדיוניים שנפלו בהחלטות בית משפט השלום, וקבע כי תיקונם ייעשה על-ידי החזרת התיק לבית המשפט קמא לשם דיון מחדש. בית המשפט המחוזי פעל על-פי סמכותו בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, ומכוח החלטתו זו, רכש בית משפט השלום סמכות לדון מחדש בשאלת אישור הפסיקתא. לעניין טענתו השניה של המבקש, כבר נפסק פעמים רבות כי לא תינתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, כאשר הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית. (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123). במקרה שלפניי לא עולה שאלה כזו, החורגת מן הסכסוך הספציפי שבין הצדדים ומצדיקה מתן רשות ערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.

אין בהחלטתי זו כדי למנוע מן המבקש להעלות כל טענה בפני בית משפט השלום, ביחס לסמכותו ליתן פסיקתא בהליך בו נקטה המשיבה.