רע"א 7816/20 חי יששכר אושרי נ. אורנה גז

1.

בין המבקש לבין המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) נחתם בשנת 2003 הסכם הלוואה שלפיו המבקש הלווה למשיבה סך 40,000 דולר (להלן: ההלוואה ). בהסכם נקבע כי המשיבה תשיב את סכום ההלוואה בצירוף ריבית בסך 13,500 דולר תוך שנתיים ולא יאוחר מסוף חודש סיון תשס"ח (שחל ביום 3.7.2008), וכן נרשמה הערת אזהרה לטובת המבקש על זכויות המשיבה בדירה, להבטחת פירעון ההלוואה (להלן: הערת האזהרה ). המשיב 2, בעלה של המשיבה (להלן: המשיב ; וביחד: המשיבים ), ניהל פרויקט בניה אשר המבקש היה היזם שלו, ועל הרקע האמור ניטש ביניהם סכסוך כספי. ביום 21.2.2008 הגישו המשיבים תביעה כספית ולצו עשה נגד המבקש, בטענה שהמבקש חב למשיב כספים שהלווה לו במהלך העבודה על הפרויקט; כי המבקש גרם לנזקים בלתי ממוניים למשיב; וכי נוכח חובו של המבקש למשיב, ההלוואה סולקה ועל כן יש להורות על מחיקת הערת האזהרה. המבקש מצדו הגיש תביעה שכנגד ובה טען כי על המשיב להשיב לו כספים ושיקים שניתנו למשיב עבור קידום הפרויקט ולשם העברתם לקבלן העבודות. בתביעה זו נטען בין היתר כי ההלוואה לא נפרעה על ידי המשיבים. תביעות אלו והליך נוסף שהגיש המשיב נגד המבקש בבית הדין האזורי לעבודה הועברו לבוררות, ובפסק מיום 30.1.2014 (שנמסר לצדדים ביום 31.12.2015, לאחר ששולם שכר טרחת הבורר) נדחו הן תביעת המשיבים ותביעת המשיב, הן התביעה שכנגד מטעם המבקש. בהחלטתו בין היתר דחה הבורר את טענת המשיבים שלפיה יש למחוק את הערת האזהרה, בנימוק שפירעון ההלוואה לא הוכח.

2.

ביום 12.3.2019 הגיש המבקש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים, ובה טען כי המשיבה לא פרעה את ההלוואה; וכי על המשיב להשיב לו את שכר הטרחה ששילם לבורר. המשיבים הגישו בקשת רשות להתגונן, שבגדרה טענו בין היתר כי הטענות כלפי המשיבה התיישנו. ביום 31.12.2019 דחה בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט ר' פלג ) על הסף את התביעה בכל הנוגע לפירעון ההלוואה מחמת התיישנות, וקבע שזו התיישנה ביום 3.7.2015. נקבע כי אף אם תתקבל טענת המבקש לדחיית מניין תקופת ההתיישנות נוכח עדות המשיבה בהליך הבוררות, הרי שהעדות האמורה ניתנה ביום 5.1.2010 ולפיכך התביעה התיישנה ביום 5.1.2017. בנוסף נדחתה טענת המבקש שלפיה אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו התנהל הליך הבוררות, בקביעה כי המשיבה לא הייתה צד להליך זה. עוד הובהר כי הוראת סעיף 20 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ) אינה משנה את התוצאה שלפיה התביעה בעילה החוזית נגד המשיבה התיישנה וכי המבקש רשאי לפנות בהליך מתאים למימוש השעבוד אם נרשם כזה לטובתו בגין החוב הנטען.

3.

המבקש ערער על פסק הדין האמור, וביום 30.10.2020 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת הבכירה מ' נד"ב והשופטות ח' קיציס ו מ' בן-ארי ) את הערעור. בית המשפט קבע שהמשיבה הייתה צד להליך הבוררות ובעניין זה אמנם נפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט השלום, אולם בכך אין כדי לשנות את המסקנה בדבר התיישנות התביעה. נקבע כי עילת התביעה נולדה לכל המאוחר במועד שנקבע להשבת ההלוואה, וכי כבר אז היה בידי המבקש כוח תביעה מהותי לזכות בסעד המבוקש על ידו. בהקשר זה נקבע כי הסכם ההלוואה וחובות הצדדים לפיו ברורים במקרה דנן ולא נדרש כל בירור נוסף בעניין; וכי העובדה שהצדדים היו חלוקים בשאלת הפירעון לא מנעה מהמבקש לפנות להליך שיפוטי על מנת לקבל את מבוקשו. בצד האמור הבהיר בית המשפט המחוזי כי הערת האזהרה בעינה עומדת.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה שב המבקש וטוען כי תביעתו נגד המשיבה לא התיישנה. המבקש טוען, בין היתר, כי בתביעה שהתבררה לפני הבורר ביקשה המשיבה כי יינתן סעד הצהרתי שלפיו היא אינה חבה עוד בפירעון ההלוואה, משום שקמה לה זכות קיזוז לחוב זה נגד חובות נטענים של המבקש לבעלה, המשיב. לפיכך לעמדת המבקש, ובהינתן טענות המשיבה בתביעתה אף לעניין סכום ההלוואה, לא היה ברשותו כוח תביעה מהותי להגיש את התביעה נושא ההליך דנן עובר להכרעת הבורר בטענות לגבי היקף ההלוואה והקיזוז, שהתקבלה בידיו רק בסוף שנת 2015 (עקב עיכוב בתשלום חלקם של המשיבים בשכר טרחת הבורר). נטען כי קבלת טענת ההתיישנות גורמת למבקש לעיוות דין, וכי הבקשה מעוררת שאלות עקרוניות לגבי פרשנות סעיפים 9, 15 ו-21 לחוק ההתיישנות ולגבי גבולות דוקטרינת "המניעות הפסיקתית", באופן שמצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.