רע"א 7830/04 מרדכי מעוז נ. יוני את יעקב סוכנות לביטוח (1993)בע"מ

הרקע לבקשת רשות הערעור במקרה שבפני, הינו סכסוך בן מספר שנים, אשר החל עם מכירתו של המבקש למשיבים רכב מסוג יגואר בשווי של 260,000 ש"ח. חודשים לאחר שהגיעו בעלי הדין להסכם בדבר מכירת הרכב, ביום 19.4.99, הגישו המשיבים לבית המשפט בבאר-שבע (ת.א. 4709/99) תביעה בסדר דין מקוצר להשבת מלוא סכום התמורה. המבקש התגונן בטענה שבמהלך התקופה בה היה הרכב ברשות המשיבים, אירעה תאונה קשה. כמו-כן טען, כי היה צריך לקזז את דמי השימוש ברכב.

חרף טענותיו השונות של המבקש, דחה אותן בית-משפט השלום וקיבל את טענותיהם של המשיבים.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום, ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר דחה את ערעורו.

על החלטתו זו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה. לאחר שהגישו המשיבים את תשובתם, נקבע דיון מקדמי בבקשה, בפני כב' הרשם דאז ב' אוקון, ליום 20.6.01, בו קיבל המבקש את המלצתו לפסוק בכל המחלוקת שביניהם על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המשיבים נתנו את הסכמתם רק ביום 15.7.01 ולפיכך ביום 2.8.01 ניתנה על-ידי כב' הרשם החלטה המאשרת עניין זה.

בעקבות החלטתו של כב' הרשם, קבע בית משפט זה ברע"א 8912/00 ביום 7.7.03, כי על המבקש לשלם למשיבים סך של 200,000 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מיום 19.4.99 ועד יום התשלום בפועל, כנגד השבה בעין של הרכב לידיו. בנוסף נקבע, כי יבוטלו ההוצאות שהוטלו על המבקש בהליכים שקדמו להליך זה.

בעקבות האמור, פנה המבקש ללשכת ההוצאה לפועל בבאר-שבע בבקשה, כי יורה ראש ההוצאה לפועל על סגירת התיק שנפתח טרם החלטתו של בית-משפט זה בפרשה. עוד ביקש, כי הפרשי הריבית וההצמדה יחושבו בהתאם לדין במועד מתן פסק-הדין של בית-משפט זה ויועמדו על סך של ארבעה אחוזים בשנה. המשיבים התנגדו לבקשה לסגירת התיק וכן טענו, כי יש לחשב את הפרשי הריבית וההצמדה לפי הדין במועד פסק-דינו של בית-משפט השלום, בשיעור של חמישה אחוזים לשנה לגבי חלק מהתקופה.

ראש ההוצאה לפועל קבע, כי אין מקום להורות על סגירת התיק בפרשה. בנוסף קבע, לעניין הפערים בחישוב הריבית וההצמדה, כי יש לחשב ארבעה אחוזי ריבית עד למועד מתן פסק הדין בבית-משפט השלום וחמישה אחוזי ריבית ממועד מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום בפועל.

על החלטה זו, של ראש ההוצאה לפועל, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' הנדל), דחה ביום 19.7.04 את בקשת רשות הערעור. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר בגדרה טוען המבקש, כי המחלוקת נשוא בקשת רשות הערעור מעלה שאלות משפטיות נכבדות בעלות חשיבות כללית, החורגות מעניינים הפרטני של הצדדים. בין סוגיות אלה, היא השאלה האם ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בבקשה שכותרתה "בקשה לסגירת תיק הוצאה לפועל" הינו ערעור בזכות או שהמערער נזקק לרשות ערעור על החלטה מעין זו? כמו-כן, טוען המבקש, כי שאלה נוספת אשר יש לברר, הינה האם לעניין הוראת סעיף 10א(א) לחוק ההוצאה לפועל, דינו של פסק-דין אשר ניתן על-ידי ערכאת ערעור מכוח הוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט, כדיו של פסק-דין של הערכאה דלמטה או שמא רק משנה את סכום החוב אשר קבעה, במידה ואין בו הוראה מפורשת לעניין זה? בנוסף, טוען המבקש, כי לא ברור האם רשאי ראש ההוצאה לפועל להטיל עליו חיוב בריבית פיגורים לפי סעיף 10א(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), על-פי פסק הדין של ערכאת הערעור, למרות שהדבר לא צוין במפורש בפסק דינה של זו, על דרך פרשנותו שלו ומבלי לפנות בשאלות הבהרה.

מנגד, המשיבים תומכים יתדותיהם בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל וכן בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ומבקשים לדחות את בקשת רשות הערעור. בנוסף, טוענים המשיבים, כי המבקש לא עורר כל נסיבות מיוחדות, אשר מצדיקות את קיומו של דיון נוסף בעניינו. בנוסף, לטענתם, העובדה שפסק הדין שבעניינם ניתן בדרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט אינה משנה את תוצאתו המעשית, אלא רק מהווה דרך דיונית אחרת לאופן מתן פסק-הדין. כך, בענייננו, פסק הדין לא ביטל את החיוב הכספי, אלא רק הפחית אותו ולפיכך כל מה שיש לעשות הוא לעדכן את החישוב לפי נתוני הקרן העדכניים, שנקבעו על ידי בית-משפט זה. לשיטתם, לא מדובר במקרה זה בתוספת של ראש ההוצאה לפועל על פסק דינו של בית-משפט זה, שכן בית-משפט זה לא קבע את שיעור הריבית שיש להוסיף, אלא רק קבע, כי תוסף ריבית "כחוק". לטענתם, כל שעשה ראש ההוצאה לפועל היה לקבוע על פי הדין, כי אין לבטל את חישוב הריבית בגין סכום הקרן שנותר על כנו בפסק דינו של בית-משפט זה. עוד לטענת המשיבים, העובדה שפסק-דינו של בית-משפט זה ניתן בדרך דיונית לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, אינה משנה את העובדה שמדובר בפסק-דין בערעור.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בבקשת רשות הערעור, חוזר המבקש על הטיעונים אשר העלה בפני בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי דן בטיעונים אלו, ולאחר שקילתם ובדיקתם הכריע את אשר הכריע.

בחינת עובדות הרקע של המקרה שבענייננו, החלטת הערכאה הקודמת ועיון בטענות בעלי הדין, מצביעים על כך, שטענות המבקש מתבססות על עובדותיה של הפרשה האמורה בלבד. ברם, טענות אלו לא מעוררות כל שאלה אשר הינה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית כלשהי, החורגת מגבולות הפרשה נשוא בקשת רשות הערעור.

על כן, לאור האמור, נחה דעתי, כי בצדק הגיע בית-המשפט המחוזי לכלל החלטתו, ואין לאפשר דיון נוסף.

יתרה מזאת, דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי מכיוון שבית-משפט זה לא כימת את סכום ההפרשים אלא קבע מועד ממנו מתחיל להיחשב החיוב, ניתן לקבוע, כי שאלת ההפרשים לא הוכרעה. לפיכך, פירש ראש ההוצאה לפועל את הוראות פסק-הדין באופן שפירש, אשר מתיישב עם תוכנו של פסק-הדין.

במיוחד אמורים הדברים, נוכח העובדה ש טענותיו של המבקש עיקרן במחלוקת פשוטה, אשר התעוררה סביב אופן חישוב חוב פסוק בתיק הוצאה לפועל. זאת, במסגרת בקשת רשות ערעור שנייה בסיבוב שני של אותה פרשה.

יתרה מזאת, פרשה זו תחילתה לפני למעלה מחמש שנים וזוהי הפעם השישית שערכאה שיפוטית נדרשת לעניין זה. לאור הנסיבות אשר תוארו לעיל, נראה, כי אין עוד מקום להאריך את חייו של תיק זה והגיעה העת להביא פרשה זו לסיומה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקש ישלם למשיבים שכר טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ש"ח.