רע"א 7834/01 פנדי סעד נ. יונתן ישראלי

המבקש הגיש תביעה לבית-משפט השלום בטבריה כנגד המשיבים, ותביעתו נדחתה. משכך, הגיש הוא ערעור לבית-משפט המחוזי בנצרת. בפסק-הדין שלערעור נקבע כי בית-משפט השלום שגה בכך שנמנע מלדון בסוגיה הדורשת הכרעה, ועל-כן ביטל את פסק-דינו והורה על המשך ניהול הדיון בבית-משפט השלום.

לנוכח החלטה זו נקבע מועד לדיון בתיק בבית-משפט השלום, אלא שלדיון זה לא התייצבו המשיבים. משכך, ניתן פסק-דין לטובת המבקש. בקשת המשיבים לביטול פסק-הדין תחילה נדחתה, ומשהוגשה בקשה נוספת, התקבלה בתנאי שהמשיבים ישלמו הוצאות בסך 5,000 ש"ח ויפקידו בקופת בית-המשפט סך של 100,000 ש"ח. תנאים אלה לא מולאו, ומשכך הגיש המבקש בקשה לביצוע פסק-הדין בלשכת ההוצאה לפועל.

לאחר שנפתחו הליכי ההוצאה לפועל, הגישו המשיבים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום. בגידרה של בקשה זו טענו המשיבים כי מאז ניתן פסק-הדין המקורי בבית-משפט השלום, הדוחה את התביעה נגדם, חל נתק בינם לבין בא-כוחם, שבגינו לא ידעו על ההליכים אשר התנהלו בעניינם. בית-המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, תוך שקבע כי אי ההתייצבות מטעם המשיבים הייתה תולדה של טעות בתום-לב שאיננה מבטאת זלזול כלפי בית-המשפט.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. בגידרה של הבקשה טוען המבקש כי חלף זמן רב מאז ניתן פסק-הדין בבית-משפט השלום, וכי זכותו היא ליהנות מהפיכתו לחלוט.

דינה של בקשה זו להידחות. ככלל, לערכאה הדיונית נתון שיקול-דעת רחב בקביעת סדרי הדיון, ובית-משפט שלערעור נוטה להתערב בשיקול-דעת זה במקרים חריגים בלבד. במקרה דנן, לנוכח העובדה כי פסק-הדין שניתן כנגד המשיבים ניתן מפאת אי התייצבות בלבד, ולא מנימוקים שלגופו של עניין, אין אני רואה טעם מיוחד אשר מצדיק התערבות בהחלטה להאריך את המועד להגשת ערעור.

הבקשה נדחית איפוא.