רע"א 7834/15 עז המנוח סעיד איוב זינה ואח נ. ראדי חורי

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 4118-05-15 (כב' השופטים ע' זרנקין , ר' פוקס

ו ח' שרעבי ), בו נדחה ערעור המבקשים על פסק דין חלקי של בית משפט השלום בעכו בת"א 22870-10-09 (כב' השופט א' בולוס ) בעניין תביעת פירוק שיתוף במקרקעין שהוגשה כנגדם.

1.

מוקד הסכסוך הינו חלקות מקרקעין בכפר עילבון, שהיו בבעלותו המקורית של המנוח איוב זינה ז"ל (להלן: המנוח ). בניו של המנוח, הינם סעיד זינה ז"ל (להלן: סעיד ) – אשר יורשיו הם המבקשים, ורשיד זינה (להלן: רשיד ), שמכר את זכויותיו בחלקות למשיב. המנוח ערך ייפוי כוח בלתי חוזר בשנת 1959, לשם מכירת זכויותיו בחלקות לשני בניו, באופן שווה. רישום זכויותיהם של הבנים בטאבו נעשה רק שנים מספר לאחר מכן – סעיד נרשם כמחזיק במחצית מהחלקות ביום 4.12.1963, ורשיד נרשם כמחזיק במחצית בשנת 1980. טרם רישומו של סעיד בטאבו, ביום 24.7.1963, נערך הסכם מכר מקרקעין, בין המנוח ובנו סעיד מצד אחד, לבין מקורות חברת מים בע"מ (להלן: מקורות ) מצד שני, במסגרתו נמכר לה שטח מהמקרקעין. לטענת המבקשים, השטח שנמכר למקורות דינו להיות מנוכה באופן שווה מחלקם של שני הצדדים, בעוד המשיב טוען כי השטח נמכר מתוך חלקתו של סעיד בלבד.

מחלוקת זו נידונה בתביעה לפירוק שיתוף מקרקעין שהגיש המשיב כנגד המבקשים, בבית משפט השלום בעכו. זאת לאחר שהצדדים הגיעו להסכם פשרה, בו הוסכם כי מחצית מהחלקות תירשם על שם המשיב. בית משפט השלום קבע שדין השטח שנמכר לחברת מקורות להיות מנוכה מחלקם של המבקשים בלבד. זאת מאחר שבמועד מכירת השטח למקורות, סעיד, שהיה צד לחוזה כמוכר, היה בעלי המקרקעין, ומשכך השטח נמכר מחלקו בהם. אביו המנוח, שהיה צד לחוזה גם כן, והיה בעלי המקרקעין הרשומים פורמאלית, כבר לא היה בעל זכויות בפועל, שכן העביר את זכויותיו לבניו עוד בשנת 1959, בייפוי הכוח שערך. נקבע כי יש לראות בייפוי כוח זה הסכם להעברת הזכויות הקנייניות בקרקע, וכי הסכם שנערך לכאורה מאוחר יותר, והוצג על ידי המבקשים, אינו ברור או אותנטי דיו כדי להעיד על העברת הזכויות במועדו ושלא תוך שימוש בייפוי הכוח. בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק דין זה, ומכאן הבקשה שלפניי.

בבקשה זו, חזרו המבקשים על טענותיהם שהועלו בערכאות קמא. עם זאת, הטענה העומדת במרכזה של הבקשה היא טענה פרוצדוראלית, היוצאת כנגד החלטת ביניים של בית משפט השלום, במסגרתה לא אפשר למבקשים להעיד את המבקש 3 בהליך ההוכחות. טענה זו הועלתה על ידי המבקשים גם בערעור שהגישו בפני בית המשפט המחוזי, ונדחתה. בית המשפט המחוזי קבע שבית משפט השלום פסק בצדק כי לא ניתן להעיד את העד, כשזה הובא בעיצומו של הליך שמיעת הראיות, ללא הכנת הצד שכנגד, ולאחר שלא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

2.

לאחר שבחנתי את החומר שלפניי, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

המקרה אינו מעלה סוגיה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת עובדתית, העוסקת במועד ובאופן בו מכר המנוח את הקרקעות לילדיו. קביעותיו של בית משפט השלום בעניין זה מסתמכות על התרשמות בלתי אמצעית מעדים ומסמכים שהוצגו בפניו, ועל ממצאי עובדה שהסיק מהם. אין זה מקומה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה, קל וחומר כאשר מדובר בגלגול שלישי של ההליך.

באשר לטענה הדיונית שהעלו המבקשים, דינה להידחות. המבקשים ביקשו להסתמך על כך שכתב התביעה מטעם המשיב תוקן, וטענו כי היה בכך בכדי להצדיק קבלת עדים חדשים בהליך ההוכחות, על אף שלא הוגשו תצהירים מטעמם. עוד הוסיפו המבקשים בטענותיהם שמדובר במספר עדים, ובמספר ראיות, שלא הובאו בפני בית המשפט בהליך ההוכחות. ראשית יצוין כי מקריאת פרוטוקול הדיון וההחלטה שניתנה בעניין על ידי בית משפט השלום, עולה כי מדובר בעד אחד ויחיד – המבקש 3 – שנמנע מלהעיד, ושלא הוגש תצהיר מטעמו מאחר והוא מתגורר בחוץ לארץ. לגופו של עניין – סבורני כי החלטתו של בית משפט השלום בעניין זה אינה מגלה טעות. על המבקשים היה להגיש תצהיר מטעמו בתחילת ההליך, או לכל הפחות בקשה להוספת תצהיר בשלב מאוחר יותר ולאחר הגשת כתבי הטענות המתוקנים. אמנם המבקשים טוענים כי בית המשפט תרם למצב שנוצר, אך משהוחלט על ידם להזמין את העד, ברי כי יש להגיש תצהיר קודם לכן כדי לשמור על איזון אינטרס הצדדים.

נסכם ונאמר כך – החסר לא נגזר מהתנהגות המשיב, אלא מהצד שכנגד. הערכאה המבררת היא הגורם האחראי על החלטות מעין אלו שהרי תפקידה לנהל את ההליך. בית משפט השלום הדגיש כי המבקשים לא נתנו הסבר למחדליהם, על אף שעמד לפניהם זמן רב להשלים את החסר. העניין כולו אינו מצדיק מתן רשות ערעור, אף אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.