רע"א 7840/15 משה שמש נ. ישראל בן חיון

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"א 55314-12-14, סגן הנשיא א' ש' שילה והשופטים מ' נד"ב וד"ר ש' בורנשטיין ), אשר קיבל ערעור מטעם משיבה 2 על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (ת"א 50713-06-11, השופטת ש' קמיר וייס ) והטיל על המערער ומשיב 1, ביחד ולחוד, חובה לפנות את הנכס מושא ענייננו בתוך 21 ימים ממועד מתן פסק הדין.

2.

בין משיבה 2, בעליו של מבנה מסחרי באזור (להלן: הנכס ), ומשיב 1 (להלן: השוכר הראשי ) נחתם בחודש ינואר 2003 הסכם שכירות, במסגרתו שכר האחרון את הנכס לתקופה בת 5 שנים – בצירוף אופציה להארכת השכירות ב-5 שנים נוספות, עד לשנת 2013. בחודש מרץ 2003 השכיר השוכר הראשי חלק מן הנכס למשיב 2 (להלן: שוכר המשנה ) לתקופה בת 5 שנים, והעניק לו אופציה להארכת השכירות בשתי תקופות נוספות, בנות 5 שנים כל אחת – עד לשנת 2018.

השוכר הראשי ושוכר המשנה יידעו את משיבה 2 אודות ההסכם שנחתם ביניהם, וזו אף חתמה – בפני עו"ד שהצהיר כי החתימה נעשתה "לאחר שהבהרתי להם את מהות חתימתם ווידאתי כי הם מבינים אותה" – על הנוסח הבא (להלן: הסכמה לשכירות המשנה ):

"אנו הח"מ, הבעלים הרשומים של המושכר... מאשרים ומסכימים כי המשכיר (בן חיון ישראל), כהגדרתו בהסכם זה, רשאי ומוסמך להשכיר את המושכר לשוכר, עפ"י תנאי הסכם זה".

בשלב מסוים, הגישה משיבה 2 תביעה לבית משפט השלום בפתח תקווה ובה טענה כי השוכר הראשי הפר את ההסכמים עמה, וכי נוכח הפרות יסודיות אלה עליו לסלק את ידי שוכר המשנה מן הנכס ולהשיב לה את החזקה בו. בית משפט השלום דחה את התביעה, וקבע כי חובתו של השוכר הראשי מתמצה בפינוי הנכס מחפצים שנותרו בו. אשר לשוכר המשנה, נקבע כי משלא נתבקשו סעדים ישירים כנגדו אין להורות על פינויו. כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של משיבה 2, ופסק שעל השוכרים לפנות את הנכס ולהשיבו לידיה בתוך 21 ימים ממועד מתן פסק הדין. נקבע כי בנסיבות העניין לא ניתן לראות בהסכמה לשכירות המשנה משום יצירת מערכת חוזית ישירה בין משיבה 2 לשוכר המשנה: ראשית, לא הוכח כי המשמעות מרחיקת הלכת של יצירת מערכת שכזו הובהרה למשיבה 2 "באופן ברור ומפורש". שנית, בהסכם שכירות המשנה קיימים חסרים משמעותיים – כגון זהות הגורם אליו יועברו דמי השכירות עבור תקופת האופציה האחרונה, או שיעורם המדויק – המעוררים ספק ממשי בקיום הסכמה וגמירת דעת מצד משיבה 2. לפיכך, עם פקיעת זכויות השוכר הראשי בנכס, בתום תקופת השכירות הראשית, פקעו גם זכויותיו של שוכר המשנה שבא מכוחו – ועליו לפנות את הנכס. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3.

לטענת שוכר המשנה, הוא המבקש דנן, שגה בית המשפט המחוזי כאשר הטיל עליו את נטל הוכחת קיומה של מערכת חוזית ישירה בינו לבין משיבה 2, מכוחה הוא רשאי להוסיף ולשהות בנכס, שהרי חתימתה על נוסח ההסכמה לשכירות המשנה יוצרת חזקה כי הייתה מודעת לתוכנה, והסכימה ליצירת מערכת כזו. לדידו, במקרה שלפנינו "ישנה התעלמות ברורה מהלכות משפטיות ומושכלות יסוד", ועל כן יש לקבל את בקשת רשות הערעור מטעמו, הגם שמדובר בגלגול שלישי.

בצד הבקשה העיקרית, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – במסגרתה טען שוכר המשנה כי נחוץ לו פרק זמן של 90 יום לפחות לשם פינוי הנכס. נוכח ההלכה שנקבעה בע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה (17.6.2015), יש מקום להסתייגות באשר לסיווגה הדיוני של הבקשה, שהרי בית המשפט קמא כבר דן והכריע בבקשת עיכוב ביצוע מטעם המבקשים. מכל מקום, על רקע התוצאה בבקשה העיקרית, אין חשיבות רבה לסוגיית הסיווג, כפי שיבואר להלן.

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. נוסח ההסכמה לשכירות המשנה אינו מאפשר לייחס למשיבה 2 כוונה ליצור מערכת חוזית ישירה עם שוכר המשנה. אדרבה, נאמר במפורש כי "המשכיר (בן חיון ישראל), כהגדרתו בהסכם זה, רשאי ומוסמך להשכיר את המושכר, לשוכר, עפ"י תנאי הסכם זה". כלומר, משיבה 2 העניקה את אישורה למערכת חוזית המתקיימת בין המשכיר (הוא השוכר הראשי) לבין שוכר המשנה – ותו לא.

אף אם אניח כי הפרשנות שמציע שוכר המשנה אינה מופרכת לחלוטין, אין בכך כדי להושיעו. אכן, חתימה על מסמך שוללת מן החותם את האפשרות להתנער מן האמור בו – אך בשום פנים אין בה כדי להכריע במחלוקות פרשניות בדבר תוכנו. משיבה 2 אינה מתכחשת להסכמתה להסכם שכירות המשנה, כי אם לפרשנות הדחוקה שמציע שוכר המשנה לאותה הסכמה, תוך חריגה מרוחה ולשונה. בנסיבות אלה, נטל הוכחת הטענה כי הצדדים ביקשו ליצור מערכת חוזית ישירה בדרך ש"אינה דבר מקובל בחיי המעשה", כלשון בית המשפט המחוזי – וכי זה היה תוכנה של ההסכמה עליה חתמה משיבה 2 – מוטל על שוכר המשנה.

על זאת אוסיף כי מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, אשר אינה מעלה סוגיות החורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים – על כל המשתמע מכך.

5.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית – ומשכך נשמט הבסיס גם מתחת לבקשת עיכוב הביצוע, יהיה סיווגה המדויק אשר יהיה. עם זאת, בנסיבות העניין ומשיקולים מעשיים לגבי שני הצדדים בכל הכרוך בהמשך הדיון בבקשה, מועד הפינוי מוארך עד ליום 31.12.2015. אין צו להוצאות.