רע"א 7841/99 משה גרינברג נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין פלילי בבית המשפט המחוזי (ת.פ. 344/99) בגין עבירות של יבוא סם מסוכן, סחר בסם מסוכן, אחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי וקשירת קשר לביצוע פשע. על פי כתב האישום קשרו העורר ואחיו קשר ליבוא סם מלבנון ומכירתו בישראל. העורר יצר קשר עם אחד, מישל ישראל (להלן: מישל), והציע לו לרכוש את הסם תוך שהוא מציג בפניו דוגמא מהסם. העורר אף מסר למישל את מספר הטלפון של אחיו על מנת שיוכל לעמוד איתו בקשר ישיר לגבי פרטי העסקה. על פי הנטען, ביום 3.8.99, הגיע אחיו של העורר לגבול לבנון. מן הצד הלבנוני נזרקו אליו ארבע-עשרה חבילות. אחד השוטרים, אשר היו באותה שעה במארב משטרתי באזור, יצא אל האח והורה לו לעצור. האח זרק את החבילות מידיו והחל בורח מן המקום. השוטרים שהיו במקום פתחו במרדף אשר במהלכו אף תקף האח את השוטרים שניסו לעוצרו. לבסוף נתפס האח. נגד המעורבים בפרשה הוגשו שני כתבי אישום: האחד נגד העורר ואחיו, והשני נגד מישל. האח הודה בכתב האישום, הורשע ונשלח למאסר. בכתב האישום נגד מישל הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו בחלופת מעצר, וזאת לאחר קבלת תסקיר מבחן. המדינה הגישה ערר לבית המשפט העליון (בש"פ 6130/99). בית משפט זה (השופט א' מצא) קבע כי יש ראיות לכאורה נגד מישל, אך החליט שלא להתערב בהחלטה של בית המשפט המחוזי בשל התהליך השיקומי שמישל עבר.

בעניינו של העורר הורה בית המשפט (השופט ז' הווארי) על מעצרו של העורר עד לתום הליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בערר זה טוען העורר להיעדר תשתית ראייתית מספקת. הראיות נגד העורר מתבססות, לטענתו, אך על הודעתו של העורר במשטרה אשר, לטענת העורר, זויפה בחלקה על ידי השוטרים. הן אחיו של העורר והן מישל אינם מסבכים את העורר כלל ועיקר. חיזוק לטענת הזיוף מוצאת ב"כ העורר בחוסר העקביות בין שני חלקים שבהודעת העורר: בארבעת העמודים הראשונים מכחיש העורר כל קשר למיוחס לו, ואילו בעמוד החמישי והאחרון להודעה מתוודה העורר ומודה באירוע כולו מבלי שיש הסבר לשינוי קיצוני זה בגרסתו. לכך יש להוסיף, כי ארבעת העמודים הראשונים נחתמו על ידי העורר בראש הדף ובתחתיתו, ואילו העמוד החמישי - הכולל את וידויו של העורר - אינו חתום על ידי העורר כלל ועיקר.

באת-כוח המשיבה הפנתה את תשומת הלב למזכר שכתב החוקר, ובו הוסברה אי-החתימה בכך שלאחר שהעורר התוודה על מעשיו, ובטרם חתם על העמוד האמור, ביקש להתייעץ עם עורך דינו. ניסיונות להשיג את עורך הדין טלפונית עלו בתוהו ובהיעדר אישור מעורך הדין סירב העורר לחתום על העמוד האחרון. כן נתמכת הודאתו של העורר לעניין התיווך בין מישל לאחיו בדברים שמסר מישל בחקירתו במשטרה לעניין האופן בו הגיע מספר הטלפון שלו לידי אחיו של העורר, ובדף פירוט שיחות טלפון ממנו עולה כי העורר קיים מספר פעמים סדרת שיחות רצופות, סמוכות בזמן, למישל ולאחיו.

אכן, נראה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. בשלב זה, אין אני נדרש להכריע בשאלת מהימנות ההודעות. זאת ועוד, טענתה של ב"כ העורר בעניין זיוף החלק השני של ההודעה על ידי המשטרה היא טענה חמורה ביותר. ההודעה נגבתה ביום 12.8.99 וניתן היה להניח, כי במהלך הזמן שחלף יגיש העורר תלונה בדבר הזיוף הנטען, אם למחלקת חקירות שוטרים ואם לגוף אחר, אך תלונה מעין זו לא הוגשה. לחלופין, ניתן היה להניח, כי העורר יבקש לקיים משפט זוטא בשאלה זו. למרות זאת הודיעה ב"כ העורר, כי אין הם מתכוונים לקיים משפט זוטא. התנהגות זו של העורר מטילה ספק נוסף באשר לנכונות הטענה. בשלב זה תופסת חזקת החוקיות, השוללת טענה גרידא בדבר זיוף ההודעה על ידי המשטרה, ולכן איני מקבל טענה זאת.

לפי שקיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת העבירות, קמה עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. בית המשפט קמא פסל אפשרות של חלופת מעצר בשל עברו הפלילי של מישל, בשל כך שהעבירה נעברה בעת שהעורר היה אסיר ברשיון ותלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי בר-הפעלה למשך שנתיים, ולאור חלקו הגדול בעסקת הסמים.

טוענת ב"כ העורר כי החזקתו של העורר במעצר מפלה את העורר לעומת מישל, אשר הואשם בעבירות דומות, ואף-על-פי כן הורה בית המשפט על שחרורו. לטענתה, חלקו של העורר בעסקת הסמים המיוחסת לו שווה לחלקו של מישל, ונסיבותיהם האישיות של מישל ושל העורר דומות אף הן: שניהם עברו תהליך של שיקום וכיום יש לעורר אישה וילדים; לשניהם עבר פלילי בעבירות שונות, לרבות עבירות של סמים, ושניהם עברו את העבירות בעת שהיו אסירים ברשיון והיה נגדם מאסר על-תנאי בר-הפעלה. בסיום הציעה ב"כ העורר חלופת מעצר בישיבה בירושלים.

אין אני מקבל טענה זאת. ראשית, יש הבדל, לפחות לכאורה, בין העורר לבין מישל לעניין המעצר. העורר היה היוזם של עסקת הסמים, והוא שעירב בעסקה הן את אחיו והן את מישל. העורר הסתבך בעסקה זמן קצר יחסית לאחר ששוחרר מן המאסר שריצה בגין עבירות דומות, ואילו אצל מישל עברו יותר משנתיים בין השחרור מן המאסר לבין ההסתבכות בעסקה. לגבי מישל, בית המשפט מצא, על יסוד תסקיר מבחן, כי הוא עבר תהליך של שיקום, ואילו לגבי העורר אין לי יסוד לומר זאת.

שנית, לגוף העניין, ברור לי, על יסוד המדיניות של בית משפט זה, כי אין מקום לשחרר את העורר מן המעצר בשל המסוכנות שלו. המסוכנות שלו נלמדת לא רק מעצם העבירה בה הוא נאשם, אלא גם מן העבר הפלילי שלו, בעבירות מאותו סוג. וכך אמר לעניין זה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את הבקשה לשחרר את העורר בחלופת מעצר:

"עיון בגליון הרשעותיו הקודמות של [העורר] מעלה כי [לעורר] 8 הרשעות קודמות אשר כוללות, בין היתר, עבירות מסוג העבירות המיוחסות לו בתיק זה. מעבר לכך המשיב ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו כשהיה אסיר ברשיון שישב בכלא תקופה ממושכת בגין עבירות של יבוא וסחר בסם מסוכן, ואף היה לו מאסר על-תנאי בר-הפעלה. כל אלה לא הרתיעו אותו מלשוב ולבצע אותן עבירות שבגינן ישב בכלא תקופה ארוכה. בפנינו אדם אשר ניתנו לו הרבה הזדמנויות, אולם הוא לא למד את הלקח. מקומו של אדם כזה הוא אך ורק ואחורי סורג ובריח, וזאת כדי לנתק כבר בשלב זה את הפצת סם המוות לציבור".

אני מסכים. זוהי המדיניות הברורה של בית משפט זה, ואין לה אלא חריגים מעטים בנסיבות מיוחדות. מקרה זה אינו חריג. חזקת המסוכנות לא הופרכה כלל. יש לייחס משקל רב לעובדה שהעבירה המיוחסת לעורר בוצעה זמן קצר לאחר שהוא שוחרר מן המאסר שהוטל עליו לתקופה של שבע וחצי שנים, בגין עבירת סמים, בהיותו אסיר ברשיון, ומעל ראשו מרחף מאסר על-תנאי, בגין עבירות סמים, לתקופה של שנתיים וחצי. בכל אלה לא היה כדי להרתיעו. לכן, לגופו של עניין, אין זה ראוי לשחרר את העורר מן המעצר.

השאלה היחידה היא, אם הטענה כי יש לנהוג שוויון, לעניין המעצר, בין העורר לבין מישל, גוברת על טענת המסוכנות הטמונה בעורר. כאמור, העורר לא שכנע אותי כי יש שוויון, לעניין המעצר, בינו לבין מישל. אך מעבר לכך, טענת השוויון, אף שיש לה משקל, אין לה אלא משקל מוגבל. הדבר בה לידי ביטוי בבש"פ 63267/97 מוסלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם). שם קבע השופט חשין שקיים שוויון, לעניין המעצר, בין העוררים שבפניו לבין נאשם אחר (בשם שיק) ששוחרר מן המעצר. האם יש בכך טעם מספיק כדי לשחרר את העוררים מן המעצר? השופט חשין השיב לאמור:

"אני מסכים כי הצורך להימנע מהפלייה בין נאשמים הינו שיקול מן המעלה הראשונה. בה-בעת ידענו כולנו, כי כנגד שיקול-נפיל זה יכולים שיעמדו שיקולים כבדים אף-הם. השאלה אינה אלא מי יכריע את הכף: שיקול איסור ההפלייה או השיקולים הנוגדים אותו.

וזו היא השאלה ששופט אמור להכריע בה: מעבר מזה סבור בית המשפט כי נתקיים או נתקיימו אחד או יותר מן היסודות האמורים בסעיף 21(א)(1)(א) או (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן נכנה אותו - חוק המעצרים); לאמור: קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה, להשפעה על עדים, לפגיעה בראיות בדרך אחרת, או קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. כל כך - מן העבר האחד. מן העבר האחר נוכח בית המשפט לדעת כי מעצרו של הנאשם יפלה אותו לרעה מנאשם או מנאשמים אחרים, והטענה המועלית לפניו היא, כי על אף כל אותם חששות, הצורך שלא להפלות בין נאשמים חייב שיכריע את הכף.

בהציגנו את השאלה כך - וכך, לדעתי, יש אמנם להציגה - דומה בעיני כי השבנו לקושיה. בהיעדר נסיבות יוצאות דופן - ונודה כי יש שנסיבות מעין אלו יוכחו לבית המשפט - אני מתקשה לקבל כי מקום שהוכח לשביעות רצונו אחד הסיכונים המנויים בסעיף 21(א)(1)(א) או (ב) לחוק המעצרים, יורה בית המשפט על שחרורם של נאשמים ממעצר אך בשל טענת הפלייה. אכן כן: ראוי כי בתי המשפט יעשו לביעור ההפלייה ולהחלת דין מעצר שווה על מי שמעשיהם שווים, ואולם צורך זה בשוויון יכול שיחוויר אל מול הצורך הנעלה ממנו - הצורך להגן על שלומם של הפרט ושל הכלל מפני אנשים פורעי דין וסדר. משנמצא לנו כי יש ראיות לכאורה לכך שהעוררים תכננו ונטלו חלק בשוד חמור - שוד אשר בוצע באלימות אכזרית ותוך שימוש בנשק - וכי בשל כך מסוכנים הם לפרט ולכלל אם יתהלכו חופשי, האמנם ניתן לטעון ברצינות כי שחרורו של נאשם אחר באותו מעשה - בהסכמת התביעה - יש בו, כשהוא לעצמו, כדי להביא לשחרורם אף-הם? נזכור כי אותו שיק שוחרר ממעצרו בהסכמת התביעה, בעוד אשר בענייננו עומדת התביעה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. עשויה להישאל שאלה, על שום מה ולמה הסכימה התביעה לשחרורו של שיק בערובה, ומדוע אין היא מסכימה לשחרורם של העוררים? אכן, אפשר נהגה התביעה באורח מפלה וניתן לבוא אליה בטענות. ואולם אתקשה להבין כיצד מעשה זה של התביעה יש בו כדי לגרוע משיקול דעתו של בית המשפט בעניינם של העוררים. כי אורה על שחרור העוררים, תרבוץ האחריות לפיתחו של בית המשפט, ואתקשה לקבל כי כולנו נסכים שהעוררים מסוכנים לכלל ולפרט, ובה בעת נורה על שחרורם אך מטעמי הפלייה בלבד.

בסוף כל הסופות, בהיפרש חומר ראיות מסויים לפני בית המשפט, ובהיעדר הסכמה מצד התביעה, האחריות למעצרו או לאי מעצרו של נאשם רובצת לפיתחו של בית המשפט. משנדע כך, נוסיף ונדע כי טענת ההפלייה הינה טענה חשובה אך אין היא טענה המכריעה בכל מקרה את הכף.

לענייננו שלנו הוכיחו העוררים עצמם כאנשים מסוכנים לפרט ולכלל, ואני דוחה את בקשתם לחלופת מעצר".

אין לי אלא לאמץ דברים אלה. כאשר אני מחיל דברים אלה, משם לכאן, המסקנה ברורה. מה שם, על אף השוויון, סירב בית המשפט לשחרר את העוררים מן המעצר, קל וחומר כאן, שאין אני סבור כי יש שוויון, לעניין המעצר, בין העורר לבין מישל.

לפיכך אני דוחה את הערר.