רע"א 7848/06 נילי וינברג נ. ועדת הערר מחוז ת"א

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כב' השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן וא' ש' שילה) אשר דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב – יפו (כב' השופטת נ' גרוסמן) לפיו סולקה על הסף תביעה שהגישה המבקשת להחזר סכום מע"מ בסך 1,700 ₪.

אמה המנוחה של המבקשת (להלן: המנוחה ) הגישה בשנת 2000 עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב – יפו. עתירה זו נדחתה והמנוחה חויבה בתשלום הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, בין היתר למשיבה. המנוחה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, אולם בטרם הוכרע הערעור היא הלכה לבית עולמה. בקשה שהגישה המבקשת, בתה של המנוחה, לחילוף בעלי דין ולצירופה כצד להליך התקבלה. יצוין כי בערעור העלתה המנוחה טענות לעניין חיובה בהוצאות, אך לא לעניין חיובה במע"מ.

בטרם הוכרע הערעור שילמה המנוחה את מלוא הסכום בו חויבה למשיבה. כחודש לאחר מכן הגיעו באי כוחה למסקנה כי לא היה מקום לחייב את המנוחה בתשלום מע"מ, היות שהמשיבה הינה רשות מרשויות המדינה. לפיכך פנו באי כוח המנוחה פניות רבות אל המשיבה על מנת שיוחזר להם סכום המע"מ ששולם, העומד על 1,700 ₪. הערעור שהגישה המנוחה, יש לציין, נמחק בהמשך בהמלצת בית המשפט העליון.

בפברואר 2002 הודיעה באת כוח המשיבה כי המשיבה נכונה להשיב לעת עתה את סכום המע"מ, תוך שציינה כי הסוגיה של תשלום מע"מ על הוצאות שנפסקו לטובת המדינה מצויה בבירור והמשיבה שומרת על זכותה לשוב ולדרוש תשלום זה אם עמדתה תהא כי מן הדין לגבותו. על אף הודעת המשיבה, ועל אף הוראת ביצוע להחזר סכום המע"מ שנשלחה מהפרקליטות אל חשב הנהלת בתי המשפט, לא שולם הסכום האמור ולפיכך הגישה המבקשת תביעה להשיב לה את הסכום של 1,700 ₪ אותו שילמה לטענתה שלא כדין.

המשיבה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בקשה אותה השתיתה על מספר טעמים: מעשה בית דין, משהמערערת לא ערערה על חיובה בתשלום תוספת מע"מ לסכום ההוצאות וקביעה זו הפכה חלוטה ; היעדר יריבות, מכיוון שהמבקשת לא הצביעה על מעמד לגיטימי לתבוע את השבת הסכום ; חוסר תום לב של המבקשת המנצלת את נכונותה של המשיבה, לפנים משורת הדין, להשיב את הסכום ששולם, תוך שצוין כי נכונות זו אינה קיימת עוד.

בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיבה והורה על סילוק התביעה על הסף. לאחר שעמד על טענות הצדדים, קבע בית משפט השלום כי קיים מעשה בית דין באשר לסוגיית המע"מ לאחר שהמנוחה או המבקשת לא השיגו על נושא המע"מ בפני ערכאת הערעור ומשכך מושתקת היא מלטעון בנושא בפני בית משפט השלום. כן נקבע כי המבקשת לא ביססה את מעמדה להיכנס בנעליה של המנוחה משהצווים עליהם התבססה, דוגמת צו קיום צוואה, לא צורפו לכתבי הטענות.

ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי הדרך הנכונה להשיג על החיוב בתשלום תוספת מע"מ בפסק הדין הייתה על דרך הגשת ערעור, אך המבקשת לא עשתה כן. בית המשפט המחוזי הוסיף כי עיון בכתב התביעה שהגישה המבקשת מעלה כי קשה לעמוד על עילת התביעה עליה הוא מתבסס, תוך שציין כי בכתב התביעה לא נטען כי גביית מע"מ על פי פסק הדין החלוט נעשתה שלא כדין או תוך עשיית עושר ולא במשפט וכן לא נטען כי התביעה מבוססת על הבטחה שלטונית כלשהי - כל שנטען הוא כי התעוררה שאלה לגבי הזכאות למע"מ וכי תשובת הנהלת בתי המשפט לפניית בא כוח המבקשת היתה כי אין לגבות מע"מ על הוצאות לטובת אוצר המדינה. בית המשפט המחוזי קבע גם כי המבקשת אינה זכאית להסתמך על הסכמת המשיבה להחזר הסכום, שכן הסכמה זו ניתנה לפנים משורת הדין ומאחר שלהבטחה זו אין זכר בכתב התביעה. החלטת בית משפט השלום באשר להעדר היריבות אף היא אושרה לאחר שגם לערעור לא צורפו האסמכתאות לכך שהמבקשת זכאית לתבוע את הסכומים ששילמה אמה המנוחה ולא נטען בו כי המבקשת מגישה את הערעור כיורשת על פי צוואת המנוחה.

2.בבקשה שבפניי טוענת המבקשת בפתיח לבקשה כי לבקשה השלכות ציבוריות ומשפטיות חשובות והיא מעוררת את שאלת "היחס שבין האינטרס הציבורי לביטול החלטה שיפוטית בשל חובת הצדק ותקנת הציבור לבין אינטרסים אחרים של יעילות שיפוטית, והסתמכות, הפירוש הראוי למושג "מע"מ כחוק...וכן מידת תום הלב הנדרשת מרשויות ציבוריות עקב היקשרותן בהבטחה שלטונית...". כך לשון המבוא לבקשה.

בגוף הבקשה טוענת המבקשת כי הערכאות הקודמות לא נדרשו לטענתה העיקרית לפיה לא ניתן היה לחייבה על פי דין בתשלום מע"מ למשיבה, מגוללת בפירוט את השתלשלות העניינים מבחינה עובדתית, ושבה ופורשת את הטענות שנטענו בפני הערכאות דלמטה. המבקשת גורסת לעניין קביעת היעדר היריבות, כי משנעתר רשם בית המשפט העליון לבקשתה לחילוף בעלי דין עם פטירת המנוחה, היא נכנסת בנעלי אמה המנוחה לכל דבר ועניין וכי משום שהמשיבה הייתה צד גם לערעור בבית המשפט העליון, היא מושתקת מלטעון בעניין זה. המבקשת חולקת על קביעת בית המשפט המחוזי כי עילת התביעה אינה ברורה וטוענת כי כתב התביעה עומד בדרישות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 באשר לעריכת כתב תביעה וכולל את הטענות בדבר ההבטחה השלטונית שנתנה המשיבה ואי זכאותה לגבות מע"מ מהמבקשת.

לעניין הקביעה בדבר קיומו של מעשה בית דין גורסת המבקשת כי מאחר וקביעת החיוב בתוספת מע"מ כמו גם גביית סכום זה, נעשו באופן בלתי חוקי, הרי שלא ניתן לטעון לקיומו של מעשה בית דין. המבקשת מפרטת טענותיה מדוע אין המשיבה זכאית לגבות מע"מ. היא סבורה גם כי היות שמדובר בפעולה שאינה חוקית, הרי שביכולתה לתקוף הפעולה בכל ערכאה. בהעדר דיון לגופו של עניין בטענת המבקשת באשר לחוקיות גביית המע"מ, היא סבורה כי לא ניתן היה לקבוע קיומו של מעשה בית דין בסוגיה. המבקשת מפרטת גם מדוע היא סבורה כי התשלום ששילמה מהווה עשיית עושר ולא במשפט בידה של המשיבה וכי המשיבה הפרה הבטחה שלטונית שנתנה. גם בפניי, כבפני בית המשפט המחוזי לפניי, טוענת המבקשת כי המשיבה נוהגת בחוסר תום לב וכ"נבל ברשות המשפט".

3.דין הבקשה להידחות

לא יכול להיות לטעמי חולק על כך שאת הטענות שבידה היה על המבקשת – והמנוחה לפניה – להעלות במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. ערעור שכזה אכן הוגש ואף הועלו בו טענות נגד חיובה של המנוחה בהוצאות, אולם הערעור נמחק בהמלצת בית המשפט ועוד קודם לכן שולם סכום החיוב בהוצאות בתוספת החיוב במע"מ מבלי שתובע כל הסתייגות מכך. תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי על התנהלותה זו אין למבקשת להלין אלא על עצמה.

משנמשך הערעור שהגישה המנוחה הפך פסק הדין חלוט ומשכך מקובלת עליי מסקנת בית משפט השלום כי קם מעשה בית דין. ראוי לציין לעניין זה כי טענת המבקשת כי מאחר והיא טוענת לאי חוקיות בחיובה בתשלום תוספת מע"מ ומאחר וטענה זו לא נדונה, לא יכול להיות מעשה בית דין מעוררת קושי. משמעה כי פסק דין יכול שלא להפוך חלוט משך שנים עד שיואיל מי מהצדדים להעלות טענותיו בדבר אי חוקיותו של רכיב מרכיבי פסק הדין. טענות בדבר אי חוקיות שומה על הטוען להן להעלות בתוך פרקי הזמן הקבועים בחוק, במסגרות הדיוניות המתאימות להעלאת טענות אלה. ממילא אין יסוד לטענה כי היה על בית משפט השלום, ובהמשך גם על בית המשפט המחוזי, לדון בטענה לגופה. משמצא בית המשפט כי מתקיימת עילה לסילוק התביעה על הסף לא היה מקום כי יידרש לעניין לגופו.

זאת ועוד. עיון בכתב התביעה שהגישה המבקשת אל בית משפט השלום להשבת הסכום האמור מעלה, כי אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו, לא נטען בכתב התביעה שגביית מע"מ על פי פסק הדין החלוט נעשתה שלא כדין או תוך עשיית עושר ולא במשפט ולא נטען אף שהתביעה מתבססת על הבטחה שלטונית שניתנה למבקשת. המבקשת מנסה אמנם בבקשתה למלא "חסרים" אלה על דרך קריאתם בינות לשורות כתב התביעה, אולם אין מדובר אלא באמירות משתמעות, מרומזות לכל היותר ולא ניתן לטעון כי עילת התביעה אכן הובהרה. משאלה לא נטענו הלכה למעשה, אין מקום להידרש לטענות המבקשת באשר לטיב ההבטחה השלטונית שניתנה לה ולכך שהמשיבה עשתה עושר שלא במשפט.

גם בטענות המבקשת נגד הקביעה בדבר היעדר יריבות לא מצאתי ממש. אין המבקשת רשאית להסתמך על החלטה שניתנה בהליך אחר מבלי שהדברים ייטענו ויוצגו כדבעי.

הבקשה ליתן רשות לערער עניינה בטעמים שנידונו על ידי הערכאות דלמטה לסילוק התובענה על הסף. אין עניינה בטענותיה של המבקשת בגוף התובענה שהגישה ואשר על כך שלא נידונו היא מלינה. אין בטענות שמעלה המבקשת ולו אחת המצדיקה בחינה על ידי ערכאת ערעור שלישית ולא בכדי ביקשה המבקשת לעטות אדרת של שאלות משפטיות כלליות, על עניינה.

הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.