רע"א 7858/17 מוניקה פרץ נ. שמואל אהרוני

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ש' דברת ) מיום 20.8.2017, בעש"א 20222-06-17, במסגרתה נדחה ערעור המבקשת על החלטת המפקחת על רישום המקרקעין (עו"ד י' ענתבי-שרון ) מיום 18.4.2017 בתיק 2/196/2016.

2.

המבקשת והמשיבים מתגוררים באשקלון בבית משותף המורכב משתי תת חלקות, כאשר המבקשת הינה הבעלים של תת חלקה 1 והמשיבים הינם הבעלים של תת חלקה 2. בין הצדדים התנהל בעבר הליך משפטי בעקבות מחלוקת ביחס לרכוש המשותף (ת"א (שלום אשקלון) 25003-11-12 פרץ נ' אהרוני (15.1.2014) (להלן: ההליך הראשון )), במסגרתו עתרה המבקשת, בין היתר, לקבוע כי שביל המעבר לביתה (הצמוד לבית המשיבים) מיועד לשימושה הבלעדי ולהורות למשיבים לאטום את השער שנפרץ בין חצרם לשביל, ולחייבם בתשלום דמי שימוש ראויים בשביל ופיצוי בשל מטרד ליחיד.

בית משפט השלום דחה את התביעה בקבעו כי למבקשת זיקת הנאה בלבד בשביל המעבר ולפיכך למשיבים זכות שימוש בו, כל עוד אינם מונעים מהמבקשת שימוש כזה. עוד נקבע, כי לא הוכח קיומן של חריגות בנייה בבית המשיבים או בחומת הבית, כפי שנטען על ידי המבקשת והמומחה מטעמה. ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין נדחה בהסכמה, כאשר הצדדים הגיעו להסכמות שונות שמטרתן להסדיר את השימוש המשותף בשביל המעבר.

3.

ביום 29.9.2016 הגישה המבקשת תביעה נוספת נגד המשיבים, הפעם בפני המפקחת על רישום המקרקעין (להלן: המפקחת ), בה עתרה למתן סעדים שונים. בחודש ינואר 2017 נמחקו בהסכמת הצדדים רוב הסעדים שהתבקשו, למעט שניים שהתקבלו – השבת המקלט המשותף לקדמותו וחלוקה שווה של גג המקלט. הדיון בתביעה נמשך ביחס לשני סעדים בלבד – האחד, להורות על הריסת יחידת המגורים הנוספת בבית המשיבים בטענה כי נבנתה בניגוד להוראות התב"ע ותקנון הבית המשותף. השני, להורות על סגירת השער שנפתח בין שביל המעבר לבין חומת ביתם של המשיבים.

ביום 18.4.2017 קיבלה המפקחת את בקשת המשיבים לסילוק התביעה על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין בעקבות פסק הדין בהליך הראשון, והורתה על דחיית תביעת המבקשת על הסף. נקבע, כי אין הצדקה לגרור את המשיבים להתדיינות נוספת בתביעה לאותם הסעדים המבוססים על אותן עובדות, רק מאחר שהמבקשת לא העלתה את מכלול טענותיה המשפטיות בהליך הקודם. עוד נקבע, כי הסעד בנוגע ליחידת הדיור שבנו המשיבים אמנם לא התבקש מפורשות בהליכים הקודמים, אך הייתה התייחסות אליו בכתבי הטענות, מה גם שמדובר בעובדה שהייתה ידועה בזמנו, וניתן היה לבקש סעד בגינה.

4.

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתו טענה כי יש לבטל את הקביעה בדבר קיומו של מעשה בית דין ולדון בטענותיה לגופן מאחר שלמפקחת סמכות ייחודית להכריע בסכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בהתאם לתקנון הבית המשותף, שהינו בעל מעמד קנייני. לעמדת המבקשת, החלטת הסילוק על הסף אף אינה מתיישבת עם החלטותיה הקודמות של המפקחת, לפיהן חלק מהסעדים לא התבקשו בהליכים קודמים. עוד טענה המבקשת, כי בית המשפט בהליך הראשון כלל לא נדרש לשאלת חוקיות יחידת הדיור הנוספת ודן בה רק בדרך אגב, ככל שנגעה לשאלת השימוש בשביל המעבר, ולפיכך אין בהכרעתו כדי לכבול את ידי המפקחת.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקבעו כי העילה הנוגעת לפתיחת הפתח משביל המעבר לחומת בית המשיבים הועלתה בכתב התביעה בהליך הראשון והוכרעה בפסק הדין שניתן בו, אשר נעשה חלוט. אף העילה השנייה, כך נקבע, הועלתה במסגרת אותו הליך – בכתב התביעה (מבלי לפרטה שם), בחוות הדעת שהוגשה מטעם המבקשת, ובסיכומיה. בהקשר זה אף נקבע בפסק הדין, כי " התובעת [המבקשת] לא הוכיחה כי ישנן חריגות בניה בביתם של הנתבעים ". בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענה בדבר סמכות ייחודית של המפקחת, בציינו כי אם בכוונת המבקשת לטעון כי לבית משפט השלום לא הייתה סמכות לדון מלכתחילה בשאלת זכויות הצדדים בהתאם לתקנון הבית המשותף, הרי " שאין מקום להעלות טענה זו כיום, מספר שנים לאחר שפסק הדין של בית משפט השלום היה לחלוט ובהינתן העובדה שהמערערת [המבקשת] היא זו שנקטה בהליך של פניה לבית משפט השלום, מלכתחילה ".

5.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי, האוחזת כ-40 עמודים (!). במסגרת הבקשה, חזרה המבקשת, באריכות יתרה, על עיקרי טענותיה בבית המשפט המחוזי ועמדה על חשיבות זכות הקניין ומעמדו של תקנון הבית המשותף בישראל. לעמדתה, שגה בית משפט קמא בפסק דינו, כאשר הכשיר מצב בו תקנון בית משותף מופר על ידי צד לו, תוך עשיית עושר על חשבון יתר הבעלים, אך לאור הליכים קודמים בבית משפט, שלו אין את הסמכות הייחודית המוקנית על פי חוק למפקחת בלבד, לא ניתנה לבעל הזכות שנפגע הזדמנות לתבוע זכויותיו, בשל מעשה בית דין. בהמשך לכך, ניתחה המבקשת בבקשתה את סמכותה הייחודית של המפקחת בעניינה, ועמדה על מניעתה האובייקטיבית לריכוז עילותיה בתובענה בהליך הראשון שניהלה.

6.

לאחר עיון בבקשה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת בלא צורך בתשובת המשיבים.

כידוע, על בקשות למתן רשות לערער ב" גלגול שלישי " חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . עיון בבקשה מגלה כי אין היא עומדת במבחן זה. עניינה של המבקשת אינו מעלה כל סוגיה בעלת חשיבות כללית, וכל טענותיה נעות סביב יישום הדין על נסיבותיה הפרטניות. אוסיף, כי אף לגופו של עניין, סבורני כי בצדק דחה בית משפט קמא את טענות המבקשת.

7.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,500 ₪.