רע"א 7860/15 Citypass Ltd נ. מדינת ישראל

1.המבקשת זכתה במכרז להקמה, מימון, הפעלה ותחזוקה של הרכבת הקלה בירושלים. בינה ובין המדינה – היא המשיבה – נחתם הסכם, המסדיר את חובותיהם של הצדדים בכל הנוגע להקמת והפעלת הרכבת. ההסכם מכיל תניה הקובעת שאם תפרוצנה בין הצדדים מחלוקות – ההכרעה בהן תעשה באמצעות מנגנון הבוררות שנקבע בהסכם. מחלוקות כאלה לא בוששו לבוא, והמדינה הגישה תביעה נגד המשיבה בהתאם למנגנון הבוררות שנקבע בהסכם. הרקע לתביעה – טענות המדינה כי המבקשת לא עמדה בלוחות הזמנים שנקבעו בהסכם ובהתחייבותה למזער את הפגיעה בנוחות הציבור, וכי הדבר הוביל לנזקים שונים, ביניהם גם נזק למשק כולו.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה. הסעדים המרכזיים שנדרשו הם הצהרה על כך שלבוררים אין סמכות לדון בחלק של תביעת המדינה שעניינו נזק לציבור, והצהרה כי המדינה אינה רשאית לתבוע בבוררות נזקים שנגרמו לצדדים שלישיים, אף לא כנאמן של הציבור. בית המשפט דחה את התובענה, בקבעו כי ההכרעה בטענות המדינה מוטלת לפתחם של הבוררים, וכי אין הם חסרי סמכות לדון בטענות. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני.

לטענת המבקשת, אין לבוררים כל סמכות לדון בטענות שעניינם נזק שנגרם לציבור – להבדיל מנזק שנגרם ישירות למדינה. היא מבקשת ללמוד זאת מנוסח ההסכם שנכרת עם המדינה, ומן הכלל הקובע שבורר אינו יכול לחייב או לזכות גורם שאינו צד להסכם הבוררות. כן נטען כי תביעתה של המדינה היא למעשה תובענה ייצוגית, שהמדינה אינה מוסמכת להגישה, וכי מדובר בסוגיות תקדימיות ובעלות השלכות רחבות – וכי גם מטעמים אלה אין לבוררים סמכות לדון בטענות המדינה. מנגד טוענת המדינה כי עסקינן בתביעה חוזית רגילה, וכי לפי לשון החוזה מוסמכים הבוררים לדון בתובענה שהגישה. עוד נטען כי טענת חוסר הסמכות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. לגופם של דברים נטען כי המדינה רשאית לתבוע בגין פגיעה בציבור כולו, וזאת מכוח ההסכם שנחתם בינה לבין המבקשת.

2.דין הבקשה להידחות. עיון בכתב התביעה שהגישה המדינה מעלה כי עסקינן בתובענה בשל הפרת חוזה. אין מחלוקת כי בין המבקשת למדינה נכרת חוזה, שבו התחייבה המבקשת כלפי המדינה לעמוד בלוחות זמנים מסוימים ולבצע פעולות מסוימות. אף אין מחלוקת על כך שניתן להגיש תובענה, באמצעות מנגנון הבוררות שנקבע, בגין הפרת חובות אלה, וכי בעל הדין המתאים לכך הוא המדינה. שאלה נפרדת היא שאלת הסעדים המגיעים למדינה, ככל שיקבעו הבוררים כי המבקשת אכן הפרה את התחייבויותיה. יתכן שהמדינה תהא זכאית לפיצוי מסוים ויתכן שלא. הנקודה המרכזית היא ששאלת הפיצוי בגין הפרת חוזה אינה שאלה של סמכות עניינית, אלא שאלה של הדין המהותי.

אין דומה המצב שלפנינו למצב שבו הייתה המדינה מגישה תובענה בשם הציבור, בטענה כי היא זכאית לייצגו. במצב כזה אכן היה ניתן לומר שגורם שלא הסכים למנגנון הבוררות "נגרר" להליך הבוררות, והייתה מתעוררת השאלה של הגשת תובענה בשם גורם זה. שונים הם פני הדברים במקרה הנוכחי. בעל הדין היחיד שבשמו הוגשה התביעה הוא המדינה. עילת התביעה היא הפרת ההתחייבויות שניתנו למדינה. הובהר כי הסעד הנדרש הוא פיצוי המדינה. עוד הובהר כי אין בתוצאה שאליה יגיעו הבוררים כדי לחייב מי מן הציבור או ליצור מעשה בית דין ביחס למי מן הציבור. אכן, מקרה מעין זה שלפנינו עשוי לעורר שאלות מעניינות, בדבר היחס שבין תביעתם של יחידים מן הציבור – ככל שעומדת להם עילה מתאימה – ותביעתה של המדינה מכוח החוזה שכרתה עם המבקשת. אך כאמור, עסקינן בשאלות מתחום הדין המהותי. ככל שתביעת המדינה מוגשת בשמה היא, ונדרשים סעדים בגין נזקים שלטענת המדינה מגיעים לה מכוח החוזה שחתמה עם המבקשת – לא מתעוררת שאלת סמכותם של הבוררים לדון בטענות. כמובן, בכך אין לחוות כל עמדה לגוף הטענות.

לנוכח האמור, לא מצאתי ממש בטענותיה של המבקשת, לרבות הטענות בדבר אי-התייחסות בית המשפט המחוזי לחלק מטענותיה, או סתירה פנימית בהחלטותיו. די במפורט למעלה כדי להגיע למסקנה כי לבוררים נתונה הסמכות לדון בטענות שהעלתה המדינה במסגרת תביעתה.

3.הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המדינה ושכ"ט עורכי דינה בסך של 12,000 ש"ח.