רע"א 7875/12 לאוניד בלפר נ. חברה לביטוח מנורה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 19.9.2012 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' ענבר, ח' ברנר וח' וינבאום-וולצקי ), שניתן בתיק ע"א 31134-10-11, במסגרתו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על פסק דינו מיום 5.9.2011 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט י' בשן ) ב-ת"א 162359-09.

2.

לטענת המבקש, ביום 19.7.2008 הוא היה מעורב בתאונת דרכים, ונגרמו לו פגיעות שונות בפלג גופו העליון. בעקבות האירוע, הגיש המבקש תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המשיבה, היא המבטחת של הרכב בו נהג המבקש, טענה כי המבקש נהג כשהוא שיכור ופגע בעמוד תאורה, אך לא נגרם לו כל נזק מכך. בהיותו שיכור, לאחר שיצא מן הרכב איבד את שיווי המשקל, נפל ונחבל – בלא קשר לתאונת הדרכים ולשימוש ברכב. יצוין, כי בעקבות התאונה, הועמד המבקש לדין והורשע, על פי הודאתו, בכך שנהג בהיותו שיכור במהירות בלתי סבירה וגרם לתאונת דרכים בה נגרמו לו ולנוסעת חבלות של ממש.

אחד מן המסמכים שהגיש

המבקש במסגרת תביעתו, בצירוף לתצהיר עדותו הראשית (מיום 10.8.2010), היה מסמך רפואי מיום 4.8.2008, שנערך על ידי אחד מרופאיו, ד"ר יעקב אודסקי. במסמך נרשם מפי המבקש כי לאחר תאונת הדרכים יצא המבקש מרכבו ואז נפל ונחבל בראשו, ומכך הסיקה המשיבה כי הנזק לא נגרם בשל תאונת הדרכים. המבקש טען כי תיאור זה לא נמסר על ידו ואינו משקף את שארע לו, וכי נרשם באופן האמור בשל קשיי ניסוח ותרגום של הרופא, לאחר שהשניים שוחחו ביניהם בשפה הרוסית. בית משפט השלום דחה הסבר זה, כיוון שממסמכיו של הרופא עלה כי הוא בקיא בעברית, וכיוון שמדובר בפרטים שד"ר אודסקי לא יכול היה לדעת אלא מתיאורי המבקש. בא כוחו של המבקש טען גם כי צרף את המסמך אך לעניין הנוגע לטיפול הרפואי שהמבקש קיבל, והוכחת נכונות התוכן צריכה היתה להיעשות על ידי חקירת עורך המסמך, ד"ר אודסקי. בית המשפט דחה אף טענה זו, וקבע כי אין המדובר בעדות מפי השמועה אלא בתיעוד על ידי אדם אובייקטיבי שהוגש על ידי המבקש עצמו, ובהיעדר התנגדויות מצד המשיבה, מדובר בראיה כשרה.

בית משפט השלום קבע כי המבקש הציג גרסאות סותרות הן בעניין השאלה האם הוא זוכר את התאונה ומה שארע לאחריה, הן בעניין השאלה האם איבד את הכרתו מיד אחרי התאונה. על יסוד אלו, הגיע בית המשפט למסקנה כי עדות המבקש מרובה סתירות, מגמתית ואינטרסנטית, ואין לייחס לה אמון. לשיטת בית המשפט, די בחוסר האמון כלפי גרסת המבקש לשם דחיית התביעה, אולם מעבר לכך, נקבע כי המשיבה הניחה בסיס משכנע לגרסה חלופית, בהתבסס על תיאור האירוע הכלול במסמך שערך ד"ר אודסקי. נקבע כי כיוון שהמבקש לא הוכיח שנפגע בעת נסיעה ברכב, או במהלך ירידה ממנו, אין מדובר בפעולה של "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

לפיכך נדחתה תביעתו של המבקש, והוטלו עליו הוצאות המשיבה בסך 12,000 ש"ח, והשבת כספים ששילמה לצורך מימון חוות דעת מומחים ושכר עדים.

3.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 19.9.2012, אישר את עיקר פסק-דינו של בית משפט השלום לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ודחה את חלקו העיקרי של הערעור, בו נטען כי פגיעותיו החמורות יותר של המבקש, בכתפו ובאזנו, נגרמו בתאונת הדרכים, ולא לאחריה. בית המשפט הוסיף, למעלה מן הדרוש, כי משהוגש המסמך הרפואי על ידי המבקש עצמו, בלא שהסתייג מתוכנו, לא היתה מניעה להסתמך עליו כעל ראיה לאמיתות התוכן, ולכל הפחות, כראיה לכך שאלו הדברים שאמר המבקש לרופאו. בית המשפט המחוזי קיבל את קביעות הערכאה הדיונית גם באשר לחוסר מהימנותו של המבקש, בין היתר בעניין ההסבר שמסר לכך שד"ר אודסקי רשם את מה שרשם; ודחה גם את טענותיו של המבקש על כך שמשורה של מסמכים עולה כי הפגיעה נגרמה בתאונת הדרכים.

עם זאת, התקבלה טענתו החלופית של המבקש, לפיה גם לשיטת המשיבה בסיכומיה בבית משפט השלום, זכאי המבקש לפיצוי בראש נזק של כאב וסבל בגין תאונת הדרכים, בסכום של 5000 ש"ח. בית המשפט ציין כי נראה שהמשיבה סברה שבעוד שהפגיעות בכתף ובאוזן לא נגרמו מתאונת דרכים, פגיעות בחלקי גוף אחרים, שלא הותירו נכות צמיתה, נבעו מן התאונה. נקבע כי אין מקום להחמיר עם המבקש יותר ממה שנטען על-ידי המשיבה, ולכן חויבה המשיבה לשלם למבקש 5000 ש"ח בתוספת שכר-טרחת עורך-דין בשיעור 13%, מבלי שנעשה צו להוצאות בערעור. חיובי המבקש בשכר טרחת עורך דין ובהוצאות המשיבה, כאמור בפסק דינו של בית משפט השלום, בוטלו, למעט החיוב בשכר טרחת המומחים ושכר העדים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

טענות המבקש

4.

ראשית, המבקש טוען, כי כיוון שבית משפט השלום דחה את הטענה שנפגע בתאונת דרכים הוא כלל לא דן בשאלת הנזק – ועל כן, משקבע בית המשפט המחוזי כי המבקש נפגע והוא זכאי לפיצוי, היה עליו להשיב את הדיון לבית משפט השלום שידון בשאלת שיעור הנזק ובגובה הפיצוי. זאת, במיוחד נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי גם לא דן בעצמו בשאלה זו, אלא אימץ בלא דיון והנמקה את הצעת המשיבה.

שנית, המבקש סבור כי במסגרת ניהול התביעה, הוא נדרש להגיש לבית משפט השלום מסמכים רפואיים, לצורך הוכחת הטיפול הרפואי ולצורך מינוי מומחה, כולל אותו מסמך שערך ד"ר אודסקי. לטענת המבקש, כיוון שהמסמך הוגש לשם כך, כל טענה עובדתית העולה ממנו שאינה נוגעת לעניין זה היא בגדר עדות פסולה, מפי השמועה, וזו יכולה להתקבל כראיה לאמיתות תוכנה רק לאחר העדת עורך המסמך. על כן, לשיטת המבקש היה על המשיבה, החפצה להסתמך על תוכן המסמך, לזמן את ד"ר אודסקי לעדות, ואין זה משנה מי מהצדדים הוא שהגיש את המסמך. דחיית גישתו של המבקש עלולה להוביל, לשיטתו, לכך שתובעים בנזיקין יחששו מהגשת מסמכים רפואיים מחשש שאלו ישמשו כנגדם. המבקש מוסיף כי בעניינו, משהוצגו שורה של מסמכים מהם עולה כי נפגע בתאונת דרכים, אין מקום להסתמך על המסמך הלא מאומת שערך ד"ר אודסקי.

בהתאם לטענותיו, מבקש המבקש כי הדיון בתביעתו יוחזר לבית משפט השלום לצורך המשך דיון בשאלת הנזק.

דיון והכרעה

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת פסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה ומבלי להביע דעה לגוף המחלוקת. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים בהם הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים להליך (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה )). לטעמי, על אף האופן שבו הציג המבקש את שתי טענותיו, בנסותו לשוות להן פן עקרוני-כללי, אלו לא מעלות שאלה כאמור, וממילא איני מוצא בהן ממש.

6.

אין ממש בטענתו הראשונה של המבקש, לעניין הצורך בקיום דיון בבית משפט השלום בסכום הפיצוי שנפסק לו. בית משפט קמא אימץ את קביעתו של בית משפט השלום, לפיה המבקש לא הרים את הנטל להראות כי מקורן של הפגיעות שנגרמו לו הוא בתאונת הדרכים שעבר. למרות זאת, ורק נוכח הצעתה של המשיבה, בסיכומים שהגישה לבית משפט השלום, לפצות את המבקש בסכום של 5,000 ש"ח על נזקי כאב וסבל בגין פגיעות אפשריות שנגרמו לו בתאונת הדרכים, שלא הותירו בו נכות צמיתה, הוחלט לפצותו בסכום זה. מדובר בפיצויים על נזק שאינו נזק ממון, בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976. למרות ששתי הערכאות קבעו כי לא הוכח שתאונת הדרכים גרמה לאיזושהי נכות צמיתה, מכוח תקנה זו מסור לבית המשפט שיקול הדעת לפסוק פיצויים בראש נזק זה עד לשיעור של 10% מ"הסכום המקסימלי":

"ההוראה הבאה לכלל ביטוי בתקנה 2(ב) חורגת מן הגישה הכללית של החוק והתקנות ביחס לפסיקת נזק לא ממוני. המגמה הכללית היא להגיע לסטנדרטיזציה של קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני, ואילו תקנה 2(ב) מותירה בידי בית המשפט מרחב מסוים של שיקול דעת לשם קביעת הנזק הלא ממוני. יש לפרשה, כך נפסק, באופן שהיא חלה בכל מקרה שבית המשפט סבור, שאין בפיצויים על נזק לא ממוני המחושבים לפי תקנה 2(א) כדי לכסות על הנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע, באשר אין בפיצוי הנקבע לפי תקנה 2(א) משום פיצוי הולם

לנזק הלא ממוני שנגרם" (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים

(מהדורה רביעית, 2012), עמ' 905).

כלומר, אינני סבור כי בית המשפט המחוזי חרג ממתחם שיקול הדעת המסור לו, בהחלטתו לאמץ את הסכום שהציעה המשיבה בסיכומיה לבית משפט השלום. לשם כך לא היה צורך להחזיר את הדיון לבית משפט השלום. נקודת המוצא היא שלא הוכחה כל נכות כתוצאה מהתאונה. הפיצוי שנפסק, המבוסס בעקרו של דבר על נכונות המשיבה לשלמו, נפסק, לגופו, בגין נזק לא ממוני במצב של העדר אחוזי נכות. בנסיבות אלה לא היה כל מקום לקיום דיון נוסף בערכאה הראשונה.

7.

גם בטענתו השניה של המבקש לא מצאתי ממש. בניגוד לטענותיו של המבקש באשר לתכלית הגשת המסמך של ד"ר אודסקי, להן לא הובאה אסמכתא כלשהי, מן התמונה העובדתית שלפני לא נראה כי המסמך הוגש רק בגדר הבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט. מפסקי הדין של הערכאות הקודמות עולה, כי המבקש צירף את המסמך שערך ד"ר אודסקי לתצהיר עדותו הראשית , ללא הבהרה כלשהי ממנה ניתן ללמוד כי המסמך צורף רק לעניין הטיפול הרפואי ובלא הסתייגויות כלשהן מתוכנו. על כן, גם אם לא ניתן ללמוד מהמסמך כשלעצמו לעניין אמיתות הדברים שתועדו על ידי ד"ר אודסקי, שהרי מדובר בעדות מפי השמועה, הרי שנוכח נסיבות הגשתו לבית המשפט על-ידי המבקש עצמו וללא כל הסתייגות, לבטח ניתן להניח כי מדובר במסמך אותנטי לשיטת המבקש, וכי הוא אכן מסר לד"ר אודסקי את מה שנרשם במסמך, על כל המשתמע מכך מבחינת המשקל הראייתי שבחרו הערכאות הקודמות לייחס למסמך זה. המבקש טוען למעשה נגד קבילות ראיה שהוא עצמו הגיש ללא כל סייג והסתייגות. ולמעלה מן הדרוש יוזכר, כי ממילא, כפי שציינו הערכאות הקודמות, די בחוסר האמון שייחס בית משפט השלום למבקש כדי להגיע למסקנה כי לא הרים את הנטל להוכיח את תביעתו.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.