רע"א 7879/18 אור ביטון נ. חן משיח

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.10.2018 (ע"א 58978-03-18; השופטת ש' דותן ) אשר דחה את ערעור המבקש על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בעיר (ת"א 5388-10-16; השופטת הבכירה ר' פינצ'וק -אלט ).

בפסק הדין מושא הבקשה נקבע כי אין בהסכם גישור שנחתם בין הצדדים, וקיבל תוקף של פסק דין ביום 31.12.2015 (ת"א 18409-10-15; השופטת הבכירה א' פרוסט

פרנקל ) (להלן: הסכם הגישור ), כדי לשלול מן המשיב עילת תביעה בגין הפרות מאוחרות יותר של הסכם המכר המקורי (מיום 19.2.2013; להלן: הסכם המכר ). הואיל וההפרה העומדת במוקד ההליך הנוכחי – מסירת דירת המחלוקת כשהיא אינה נקייה משעבוד – באה לעולם רק לאחר חתימת הסכם הגישור, פסק בית המשפט קמא כי לרשות המשיב עומדת עילת תביעה בגינה. במהלך הדיון בערעור הסכים המבקש לפעול להסרת המשכנתא הרובצת על דירת המחלוקת, ומשכך נותרה על הפרק רק השאלה האם המשיב זכאי לפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם המכר. בית המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בחיוב, וקבע כי תביעת הפיצוי המוסכם בהליך שבמסגרתו נחתם הסכם הגישור אינה משליכה על ההליך הנוכחי, שכן מדובר בשתי הפרות נפרדות: התביעה הקודמת הוגשה בגין איחור במסירת הדירה למשיב, ואילו ההליך הנוכחי סובב, כאמור, סביב מסירת הדירה כשהיא אינה נקייה משעבוד.

מכאן בקשת רשות הערעור, המופנית "אך כלפי החלק בפסק הדין שבו נקבע כי על המבקש לשלם בשנית פיצוי מוסכם". המבקש אינו כופר עוד ברלוונטיות של הסכם המכר, ומכיר בחובתו להסיר את המשכנתא הרובצת על הדירה שמסר. הוא אף אינו משיג על הקביעה לפיה הסכם המכר רואה במסירת הדירה במצבה הנוכחי עילה לחיוב בפיצוי המוסכם. אף על פי כן, המבקש סבור כי הסכם הגישור המאוחר מונע מן המשיב לשוב ולתבוע סעד זה – שכן מדובר בסעד שנתבע במסגרת ההליך בו נחתם הסכם הגישור, ועל כן "בוודאי נכלל" בהסכם בו ויתרו הצדדים על טענותיהם. לדבריו, בית המשפט המחוזי אמנם קבע כי אין מניעה לחייב בפיצוי מוסכם בגין ראשי נזק שונים, אך "האם קביעתו [...] יכולה לעמוד מקום שבו הצדדים הגיעו להסכמה שניתן לה תוקף פסק דין (בהסכם הגישור) ולפיה הפיצוי המוסכם נכלל בהסכם הגישור?". נוכח אופייה התקדימי, לדעתו, של הסוגיה, ועיוות הדין שגרמה לו התוצאה, המבקש גורס כי יש להעניק לו רשות ערעור – הגם שענייננו בגלגול שלישי.

2.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה. הלכה היא –

"כי תניה של פיצויים מוסכמים אינה מונעת מהנפגע לתבוע – במקומם או בנוסף להם – פיצויים נוספים, וזאת כל עוד אין סתירה מהותית בין התרופות הנצברות וכל עוד אין בצירוף משום כפל תרופה. כך למשל, אם נקבעו בחוזה שני סוגים של פיצויים מוסכמים, אשר כל אחד מהם נועד לפצות את הנפגע על סוג נזק אחר, אין מניעה לתבוע את שניהם במקביל " (ע"א 10208/16 קרסו מוטורס בע"מ נ' Better Place Inc. , פסקה 19 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר

(13.12.2017); ההדגשה אינה במקור. ראו גם פסקה 6 לחוות דעתו של השופט י' עמית , ופסקה (ב) לחוות דעתו של השופט ד' מינץ ).

בהקשר זה, ציין המלומד י' עמית כי –

"השאלה מתי הפיצויים המוסמכים אינם חופפים אינה קלה. לדוגמה, הסכם בין מזמין לקבלן בנוגע לפרויקט בנייה, הכולל שלבים שונים ונפרדים. האם רשאי המזמין לתבוע את סכומי הפיצוי המוסכם, או לקזזם מהסכום המגיע לקבלן, בגין איחור בכל שלב ושלב בפרויקט [...]? לדעתי, התשובה תלויה בפרשנות ההסכם ובנסיבותיו, ומקום שמדובר בו בשלבים נפרדים, שהחוזה מתייחס אליהם בנפרד, ייתכן שאין לשלול את זכותו של המזמין לתבוע, או לקזז, כמה פיצויים מוסכמים" (יצחק עמית "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים" דין ודברים י 17, 40 (2018)).

כלומר, על מנת לקבוע האם הסכם המכר מאפשר לפסוק פיצוי מוסכם נפרד בגין כל אחת מההפרות שביצע המבקש – תחילה, האיחור במסירתה הפיזית של הדירה, ובהמשך האיחור במסירתה כשהיא נקייה משעבוד – יש לבחון את כוונת הצדדים, כפי שהיא משתקפת בהסכם עצמו ובמכלול נסיבות כריתתו.

3.

כאמור, המבקש אינו משיג עוד על קביעת הערכאות הקודמות כי הסכם הגישור התייחס רק לעילות שכבר נולדו באותה עת – אך אינו מונע הגשת תביעות בגין הפרות מאוחרות יותר של הסכם המכר. עולה, אפוא, כי הטענה לפיה הסכם הגישור שולל מן המשיב את סעד הפיצוי המוסכם מבוססת על הנחה לפיה ההפרה שבמוקד ההליך דנן אינה מהווה עילה עצמאית לפסיקת סעד זה – וכי הסכם המכר מתייחס לשתי ההפרות כאל מכלול אחד שהסעד בגינו כבר נתבע בעבר. אולם, על מנת לשכנע בהנחה זו היה על המבקש להתייחס היטב להסכם ולנסיבות כריתתו, ולהבהיר מדוע מסירת הדירה כשעליה רובצת משכנתא אינה מהווה עילה עצמאית לפסיקת פיצוי מוסכם – כזו שנולדה לאחר חתימת הסכם הגישור, ואינה מושפעת ממנו. תשתית ראייתית בעניין זה לא הוצגה, וממילא לא הונח יסוד להתערבות בהכרעת הערכאות הקודמות.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם לו היה עולה בידי המבקש להצביע על טעות שנפלה בעניינו, הרי שלא היה בכך, בהכרח, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי – נוכח אופיין הפרטני של השאלות שמעוררת בקשתו. אלה מתמקדות ביישום הקריטריונים העקרוניים שהוצגו לעיל, על רקע פרשנות נקודתית של מערכת ההסכמים שבין הצדדים, אינן חורגות מד' אמותיהם של הצדדים, ואינן מצביעות על אי צדק היורד לשורשו של עניין.

4.

הבקשה נדחית, אפוא – ועמה הבקשה הנלווית לעיכוב ביצוע פסק הדין. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות .