רע"א 789/02 קצין התגמולים נ. מרדכי דמיר

1.בערר שהגיש המשיב לוועדת הערעורים על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)(נוסח משולב), תשי"ט1959- - שבגדרו ביקש להכיר בו כנכה נצרך החל משנת 1983 ותבע הפרשי תגמולים בגין החמרת נכותו - הגיעו הצדדים להסדר פשרה. המשיב לא היה מיוצג והפשרה הוצעה על-ידי באת-כוחו של קצין התגמולים. על-פי הפשרה, יוכר המשיב כנכה נצרך החל מיום 4.8.94 ויוותר על טענותיו. המשיב הסכים להצעה ועל-פי הסכם הפשרה ניתן פסק-דין ביום 26.10.00, שבו נקבע, כי "[המשיב] זכאי לזכותו כנכה נצרך בתוקף למפרע מיום 4.8.94".

2.קצין התגמולים ניכה סכומים שונים מגמלת הנצרך, על-יסוד עמדתו כי המקבל גמלת נצרך אינו זכאי לתגמולים אחרים. או אז, פנה המשיב - ללא ייצוג - בערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה. טענת-סף שטען בא-כוחו של קצין התגמולים בעניין איחור נדחתה, משום שהעילה לערעור על הניכויים מגמלת הנצרך - שבוצעו זמן ניכר לאחר מתן פסק-הדין - נוצרה מאוחר יותר. לגוף העניין פסק בית-המשפט המחוזי, כי פסק-הדין של וועדת הערעורים הוא ברור על-פניו ואינו מאפשר להפחית מסכום הגמלה, וכי הסכמתו של המשיב ניתנה להצעה לתשלום הגמלה במלואה. וכך נכתב, בין היתר, בפסק-הדין:

כאשר הגיע העניין לביצוע פסק הדין המוסכם, בעריכת התחשבנות בין בעלי הדין התברר שקצין התגמולים סבור, שמהגימלה המשולמת למערער כ"נכה נצרך" יש מקום לנכות תשלומים שונים ובאת כוחו המלומדת של קצין התגמולים טוענת גם בפנינו כי עניין הניכוי מתחייב מהוראות החוק, הוא היה מובן מאליו ולכן יש לפרש לאור זאת את פסק הדין המוסכם של הועדה. המשיב מבקש, לכן לדחות את הערעור.

הפשרה שבעלי הדין הגיעו אליה ברורה: אם סבר קצין התגמולים שמעבר להכרה "נכה צרך" מיום 4/8/94 יש צורך בניכוי כזה או אחר, יכול היה לדאוג לציון הדבר במסגרת הפשרה ואפשר שהצד השני לא היה מסכים לה. מכל מקום, אין מקום לחוכמה לאחר מעשה. היינו מצפים מרשות מנהלית כמו קצין התגמולים שיעמוד בהצהרות בא כוחו בפני ועדת הערר. אין לנו, בנסיבות אלה אלא לחזור על כך שפסק הדין של ועדת הערר מיום 26/10/00 הינו ברור ואינו מאפשר ניכוי כמוצע על ידי קצין התגמולים.

3.על פסק-דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור, שבגדרה חוזר קצין התגמולים על עמדתו, כי הניכויים מתחייבים מן החוק וכן על טענת הסף הנוגעת להגשת הערעור באיחור. כן טוען הוא, כי בית-המשפט המחוזי לא היה מוסמך לפרש את פסק-דינה של הוועדה.

4.הגעתי לכלל-דעה כי בנסיבות העניין אין מקום למתן רשות ערעור.

הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית כללית, אלא מדובר בעניינו של המשיב, נכה שלא היה מיוצג והסכים להצעה שהוצעה לו על-ידי באת-כוחו של קצין התגמולים על-פי פשוטה, כפי שציין בית-המשפט המחוזי.

בנסיבות אלה, גם לו אניח כי בית-המשפט המחוזי טעה, אין טעותו מקימה עילה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית.