רע"א 79/01 עין- גב - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ ואח נ. מקורות

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, בגדרו תשוב ותידון שאלת התיישנותה של תביעה לביטול פסק-דין מחמת תרמית של עד. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.שתי הצפות שאירעו בחופי הכינרת בראשית שנת 1969 גרמו נזקים לעותרים. מאז ועד כה התדיינו הצדדים, בבתי המשפט ובבוררויות, בשאלת אחריותן להצפות של המשיבות, המופקדות על הפעלת סכרי הכינרת, בשאלת גובה הנזק, ובשאלות אחרות. בשנת 1977 (בת"א 37/70) קבע בית המשפט המחוזי, כי המשיבות אחראיות לנזקי שתי ההצפות; אך בערעור שהוגש לבית המשפט העליון (ע"א 685/77) נקבע, בשנת 1982, כי המשיבות נושאות באחריות לנזקי ההצפה השניה בלבד (להלן - פסק האחריות ). שאלת גובה הנזק נמסרה לבוררות. בתחילה ישב כבורר השופט בדימוס ש' אלקיים ז"ל, והוציא תחת ידו - ביום 8.2.91 - פסק-בוררות חלקי, הדן בנזקו של העותר 1 בלבד (להלן - פסק הבוררות ). פסק-בוררות זה אושר על-ידי בית המשפט המחוזי. בקשות רשות ערעור שהגישו המשיבות לבית המשפט העליון נתקבלו ביחס לנקודה אחת הנוגעת לאופן חישוב הריבית. עתירה לדיון נוסף שהגישו העותרים בשאלת אופן חישוב הריבית נדחתה (ביום 18.8.96); ובכך הפך פסק הבוררות לחלוט. בעקבות פטירת הבורר אלקיים מונה כבורר חליף עו"ד י' זהבי. פסקו המשלים, שעניינו נזקם של יתר העותרים, ניתן ביום 19.4.01. בקשה לביטולו הוגשה על-ידי העותרים לבית המשפט המחוזי.

בפסק הבוררות, אגב הדיון בשאלת גובה נזקו של העותר 1, קבע הבורר אלקיים כי בעת הדיון בשאלת האחריות, שהתקיים בבית המשפט המחוזי קרוב לעשרים שנה קודם לכן (בשנת 1972), העיד אחד מעדי ההגנה העיקריים עדות שקר ולתמיכה בה הציג מסמך כוזב. כן קבע כי עדות זו הטעתה את בית המשפט העליון ואפשר שעיוותה את תוצאתו של פסק האחריות. בהתבסס על קביעה זו פתחו העותרים, ביום 22.8.96 (מספר ימים לאחר הפיכת פסק הבוררות לחלוט), בהליכים לביטול פסק האחריות מחמת תרמית. לאחר מספר נסיונות שנכשלו מסיבות דיוניות, הגישו העותרים לבית המשפט המחוזי, ביום 19.7.98, תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו פסק האחריות בטל. בית המשפט מחק את התובענה על הסף בשל התיישנותה. בהחלטתו נקבע כי המועד בו התגבשה עילת התרמית לא חל ביום 8.2.91, בעת מתן פסק הבוררות (ולא כל שכן ביום 18.8.96, בעת הפיכתו לחלוט), אלא לכל המאוחר ביום 15.12.88, בעת חקירתו הנגדית של העד לפני הבורר אלקיים, שבמהלכה הטיח בא-כוח העותרים בעד כי הוא משקר. קביעה זו התבססה, ככל הנראה, על סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, הקובע:

היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה (ההדגש הוסף - א' מ').

מסקנת בית המשפט המחוזי הייתה, אפוא, כי תובענת העותרים הוגשה כעשר שנים לאחר התגבשות עילתה; ואף אם נראה את מועד פתיחת הליכי הביטול הכושלים (22.8.96) כמועד הגשת התובענה, הרי שגם אז חלפו למעלה משבע שנים וחצי מיום התגבשות העילה. על פסק-דין זה ערערו העותרים לבית המשפט העליון. ערעורם נדחה, ומכאן העתירה שלפניי.

3.בפסק-דינו (מפי השופט אנגלרד, בהסכמת השופטות שטרסברג-כהן ודורנר) התייחס בית המשפט לשלוש הטענות העיקריות שהעלו בפניו העותרים: ראשית, כי תביעה לביטול פסק-דין מחמת תרמית איננה כפופה כלל לדין ההתיישנות, ודינה, לעניין זה, כדין בקשה למשפט חוזר בהליך פלילי. שנית, כי גם אם חל דין ההתיישנות על תביעתם, הרי שמירוץ התיישנותה התחיל רק עם הפיכתו של פסק הבוררות לחלוט, או לכל המוקדם עם נתינתו. ושלישית, כי תביעתם להצהרה על בטלותו של פסק האחריות לא הייתה, לעניין ההתיישנות, "תביעה חדשה", אלא היוותה חלק מהתביעה המקורית, שבמסגרת הדיון בה ניתנה עדות השקר. את הטענה הראשונה דחה בית המשפט בקבעו, כי האיזון הנדרש בתחום הפלילי שונה מהנדרש בתחום האזרחי, בשל חשיבותם המכרעת של כבוד האדם וחירותו בהקשר הפלילי. לפיכך אין להקיש מסעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט, הדן ב"משפט חוזר" פלילי, ל"משפט חוזר" אזרחי. באשר לטענה השניה קבע בית המשפט, כי הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות מקיפה את כל סוגי התביעות בנושאי מירמה, לרבות תביעה לביטול פסק-דין. ומכאן, שהמועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות הוא מועד ידיעתם הראשונה של העותרים אודות המירמה; ומועד זה הינו דצמבר 1988 לכל המאוחר, ולא מועד מתן פסק הבוררות או מועד הפיכתו לחלוט. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי אינו רואה קשר בין פסק הבוררות, שעניינו גובה הפיצויים, לבין פסק האחריות, שרק כלפיו מכוונת טענת המירמה. באשר לטענתם השלישית של העותרים קבע בית המשפט, כי תביעה לביטול פסק-דין מחמת תרמית היא תביעה עצמאית, ולא ניתן לייחס לה את מועד הגשת התביעה המקורית, שהרי במועד זה מעשה המירמה טרם בוצע.

4.בעתירה שלפניי נטען, כי יש להעמיד לדיון נוסף "שאלה תקדימית כבדת משקל אחת", והיא: "האם לצורך ביטול של פסק-דין אזרחי, אשר ניתן על סמך עדות שקר של עד ומסמך מזויף שהגיש ... די בכך שבעל הדין סבור כי העד הודה בשקריו, או שמא דרוש פסק-דין חלוט הקובע כך". לטענתם, תביעתם איננה תביעה רגילה בגין תרמית, אלא תביעה לקיום "משפט חוזר" אזרחי, המופנית כלפי מעשה מירמה של עד ולא של צד להליך. ומקרה כזה איננו מוסדר על-ידי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שעניינו רק ב"תרמית או אונאה מצד הנתבע ". חלף זאת, הם סבורים, יש לומר כי "שעון החול למניין ימי הגשת הבקשה ... הינו ... החל מהיום בו נקבע במעשה בית-דין - כי בית המשפט הוטעה". כן חוזרים העותרים על חלק מטענותיהם בערעור.

המשיבות מעלות בתגובתן טענות רבות, מהן טענות לדחיית העתירה על הסף, טענות לפגמים בהליכים שננקטו על-ידי העותרים, טענות נגד תום ליבם ונקיון כפיהם של העותרים, טענות בשאלת ההתיישנות, וכן טענות לגוף התביעה, לאמור, כי אין מדובר כלל בעדות שקר או במירמה. לכאורה, די באחת מטענותיהן כדי להוביל לדחיית העתירה: לטענת המשיבות, הערכת מהימנותו של עד ההגנה, שנכללה בפסק הבוררות, לא רק שהייתה בבחינת אמרת אגב, שאינה חיונית להכרעה אותה נדרש הבורר לקבל לפי שטר הבוררות, אלא שבהכללתה בפסקו הייתה אף משום חריגה ממשית מסמכותו של הבורר. כפי שרמז השופט אנגלרד בפסק-דינו: "ספק רב בעיני אם הבורר, שתפקידו הצטמצם בקביעת גובה הנזק בהצפה השניה, צריך היה להידרש לסוגיית התרמית".

5.שקילת טענות הצדדים הובילה אותי למסקנה, כי השאלה אותה ביקשו העותרים להעמיד לדיון נוסף איננה מתעוררת כלל בענייננו. הבורר אלקיים, שמונה כדי לפסוק בשאלת גובה הנזק, לא הוסמך "לפתוח מחדש" את הדיון בראיות ששימשו יסוד לפסק האחריות שניתן על-ידי בית המשפט העליון, והדבר אף לא היה נחוץ להכרעתו. לכן, לקביעותיו בעניין זה אין תוקף רב יותר מאשר לסברותיו של כל אדם אחר, לרבות העותרים. אמנם, פסק הבוררות אושר על-ידי בית המשפט המחוזי (אשר לא נדרש כלל לאותן קביעות אגביות), ומכאן שדינו כפסק-דין של בית-משפט (סעיף 23(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-); אלא שגם לאמרות אגב, הנכללות בפסק-דין של בית-משפט, והחורגות בעליל מגדר סמכותו העניינית, אין תוקף פורמלי. נובע מכך, שסברתו של הבורר, אשר הובעה בפסק, כי עדות העד במשפט האחריות הייתה עדות שקר, איננה בבחינת "פסק-דין" בהקשר הנטען על-ידי העותרים, לא כל שכן "פסק-דין חלוט". לכל היותר מדובר בראיה נוספת, העשויה להצטרף לראיות אחרות ולסייע לעותרים בהוכחת טענתם לתרמית, טענה אשר מועד גיבושה חל - על-פי גרסת העותרים עצמם - עוד בשנת 1972. משכך, נשמט הבסיס מתחת לטענת העותרים, לפיה היו הם אנוסים להמתין עד הפיכתו של פסק הבורר לחלוט (ולכל המוקדם - עד לנתינתו) קודם שיכלו להגיש את תביעתם לביטול פסק האחריות. מסקנה זו הייתה צריכה להיות נהירה לעותרים גם לפני מתן פסק הבוררות, שהרי גבולות סמכותו של הבורר היו ידועים להם כל העת. שום מחסום דיוני לא מנע מהם להגיש את תביעתם לביטול פסק האחריות זמן רב לפני שהוגשה בפועל, ולא היה כל טעם בהמתנתם למתן "פסק-דין חלוט" לשם כך. אין, אפוא, רלוונטיות לשאלה אם "שעון החול למניין ימי הגשת הבקשה" מתחיל במעשה בית-דין, שכן בענייננו לא נוצר כל מעשה בית-דין בהקשר האמור.

6.עדיין נותרת השאלה הלא פשוטה, אם צדק בית המשפט העליון בקבעו כי "משפט חוזר" אזרחי כפוף למגבלות ההתיישנות הקבועות בסעיף 7 לחוק ההתיישנות. אולם שאלה זו, כשהיא מנותקת משאלת "פסק הדין החלוט", אינה עומדת במוקד העתירה, אלא, אם בכלל, בשוליה בלבד, באופן שאינו מצדיק קיום דיון נוסף לגביה. יתר על כן, אני נוטה לדעה כי בענייננו אין לשאלה זו נפקות מעשית; שכן, אף אם ייערך בה דיון נוסף שבסופו ייקבע כי תביעת העותרים לא התיישנה, עדיין יהיה מקום, לכאורה, לסלקה על הסף מחמת שיהוי (טענה שלא נדונה בערכאות הקודמות, אך הועלתה בהרחבה על-ידי המשיבות בתגובתן). לכך יש להוסיף את העובדה, שהסכסוך בין הצדדים החל לפני כשלושים ושלוש שנים, וכאמור - טרם נסתיים. בנסיבות אלה, נדרשים נימוקים כבדי משקל במיוחד על מנת לגבור על האינטרס - שהוא גם מעניינו של הציבור - לשים קץ להתדיינות הממושכת. לא שוכנעתי כי בענייננו קיימים נימוקים כאלה. יפים לכאן דברי מ"מ הנשיא שמגר:

"לצד החידוש שבהלכה צריך העניין להיבחן גם לאור מכלול נסיבותיה הספציפיות. כך רשאי בית המשפט לתת דעתו, למשל, למהותם של ההליכים, שבהם כבר נדון העניין לפני שהועלה בעתירה לדיון נוסף, ואם מוצדק שההלכה תיבחן בהליך נוסף המצטבר להליכים מסועפים וארוכים שכבר נתקיימו, או שמא ניתן להשאיר את בירורה של הבעיה המשפטית להזדמנות אחרת" (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, בעמ' 102).

בנסיבות העניין יש להותיר את השאלה האמורה בצריך עיון. שאלה זו קשורה בקשר הדוק עם שאלות נכבדות אחרות הנוגעות ל"משפט חוזר" אזרחי, ואשר לא נדונו בפסק הדין נשוא העתירה. לשם הדוגמא אציין, כי מלבד עילת התרמית נקבעו בפסיקה עילות נוספות העשויות להצדיק "משפט חוזר" אזרחי, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות (ראו: ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס , פ"ד יג 449, בעמ' 458; ע"א 238/58 ירמיצקי נ' מעייני , פ"ד יג 1497, בעמ' 1502-1501; רע"א 109/94 ברנוביץ נ' ברנוביץ , תק-על 94(2) 771; ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים , פ"ד מה(4) 641, בעמ' 648-644; ע"א 246/81 גוטהלף נ' גוטהלף , פ"ד לו(4) 673; ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד

(תשנ"ט) 214-212; נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א) 610-598, 636-625). הכפפת עילת התרמית לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, מבלי שתתלווה אליה בחינה יסודית של הסדרי ההתיישנות החלים על שאר העילות לקיום "משפט חוזר", עלולה ליצור דיסהרמוניה בדיני "המשפט החוזר" האזרחי, ולהביא לתוצאות מוזרות ובלתי רצויות. כך למשל, בענייננו, היו העותרים יכולים, לכאורה, לבקש "משפט חוזר" על יסוד ראיות חדשות, במקום על יסוד עילת התרמית. כלום אז היו נמלטים מתחולת דין ההתיישנות? ואם לאו, איזו מבין ראיותיהם החדשות (שאחת מהן, כזכור, היא פסק הבוררות) הייתה מתחילה את מירוץ ההתיישנות? האם ניתן לקבוע כי מירוץ ההתיישנות יתחיל דווקא במועד השגתה של הראיה הראשונה, ללא קשר למשקלה הסגולי ביחס לראיות שהושגו בעקבותיה? ואולי יש לומר כי ראוי להסתפק, במקרים מעין אלה, בדיני השיהוי, מבלי להיזקק כלל לדיני ההתיישנות? כאמור, שאלות אלה ואחרות לא נדונו בפסק הדין; ויש להניח כי הן יתעוררו ויזכו לליבון מעמיק בעתיד, במקרים מתאימים יותר מהמקרה הנוכחי. אניח להן, אם כן, לעת מצוא.

7.העתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיבות הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל 20,000 ש"ח.