רע"א 79/14 טביבזדה דימשי נ. מכתשים מפעלים כימיים בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 5.12.2013 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ת' בזק-רפפורט ), בת"א 9438/07, בגדרה נדחתה בקשת המבקש למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי.

1.

בבית המשפט המחוזי בירושלים מתבררת תביעת המבקש לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה. ביום 14.2.2012, ולאחר שהגישו חוות דעת רפואיות שונות מטעמם, הסכימו הצדדים למינוי מומחים מטעם בית המשפט בתחום הריאות (פרופ' ברויאר) ובתחום והנוירולוגיה (פרופ' רביי), תוך הותרת חוות הדעת מטעם הצדדים בתיק. כעולה מן הבקשה, חוות דעתו של פרופ' רביי מיום 18.11.2012 הוגשה לבית המשפט ביום 26.12.2012 ואילו חוות דעתו של פרופ' ברויאר הוגשה ביום 28.5.2013.

2.

ביום 10.10.2013 עתר המבקש למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. כעולה מהחלטת בית משפט קמא, בקשה זו התבססה בעיקר על האמור בשולי חוות הדעת של פרופ' רביי לפיו הוא ממליץ על מינוי "מומחה בשטח הפסיכיאטריה".

3.

בהחלטתו מיום 5.12.2013 דחה בית משפט קמא את הבקשה למינוי מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטריה (בגדרי ההחלטה נדחתה גם בקשה לתיקון כתב תביעה, אך המבקש אינו מלין על החלטה זו בפניי). בהחלטתו עמד בית המשפט על כך "שמדובר בתביעה רגילה בגין נזקי גוף, ולא בתביעת פלת"ד, טענות שברפואה יש לטעון בכתב התביעה ולתומכן בחוות דעת רפואית מטעם התובע. התובע לא עשה כן, ודבריו של מומחה נוירולוג מטעם בית המשפט, אינם מקימים לו זכות להרחיב את החזית, ובוודאי שלא על דרך מינוי מומחה מטעם בית המשפט, כמבוקש עתה". עוד ציין בית המשפט כי כבר בסמוך לאחר שהוגשת חוות דעתו של פרופ' רביי, ביום 27.12.2012, התבקשה התייחסות הצדדים לנושא המומחה הנוסף והמבקש "לא הודיע דבר ולא ביקש דבר" אלא כעבור עשרה חודשים.

כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי.

4.

בבקשה טוען המבקש כלפי האמור בהחלטת בית משפט קמא, לפיו אף שבהחלטה מיום 27.12.2012 התבקשה התייחסות הצדדים "לעניין חוות הדעת הנוספת", המבקש לא פעל בעניין אלא עשרה חודשים לאחר מכן. לטענת המבקש, מן ההחלטה ומהשתלשלות העניינים המאוחרת להחלטה ברי היה כי "חוות הדעת הנוספת" שהוזכרה בהחלטה הנ"ל היא חוות דעתו של פרופ' ברויאר אשר לא הגיש את חוות דעתו במועד שבית המשפט הורה לו. משכך, נטען, לא היה מקום לזקוף לחובת המבקש את היעדר ההתייחסות לאמור בחוות דעתו של פרופ' בריי בסמוך לאחר מתן ההחלטה מיום 27.12.2012, בפרט כאשר הבקשה למינוי המומחה בתחום הפסיכיאטרי הועלתה בישיבת קדם המשפט הראשונה. עוד נטען בבקשה, כי אין מדובר ב"הרחבת חזית", שכן כבר בכתב התביעה ובחוות הדעת הנוירולוגית מטעמו הוזכרה פגיעה נוירו-פסיכולוגית אפשרית. לבסוף טוען המבקש, כי דחיית בקשתו תפגע "באופן בלתי מידתי" במבקש, שכן סוגיית הפגיעה נוירו-פסיכולוגית לא תמוצה.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות אף בלי שתתבקש תשובה. נוכח נימוקי הדחייה המפורטים להלן, אינני רואה להידרש למחלוקת הפרשנית שמנסה לעורר המבקש באשר לאמור בהחלטת בית משפט קמא מיום 27.12.2012. אציין רק כי אכן יש מקום לתמוה מדוע המבקש עורר את סוגיית הצורך במינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי כעשרה חודשים (!)

לאחר שהוגשה חוות דעתו של פרופ' רביי שבה הוזכר הצורך במינוי האמור, ללא כל קשר לאמור בהחלטת בית המשפט מיום 27.12.2012.

6.

דחיית הבקשה מתבקשת ראש וראשונה נוכח העקרון שלפיו, ככלל, אין מקום ליתן רשות ערעור על החלטות ביניים אלא אם עלה בידי המבקש להראות, כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויותיו, לגרום לנזק של ממש או להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 ). אינני סבור כי עלה בידי המבקש להוכיח כי בעניינו מתקיים אחד המקרים הנזכרים. זאת ועוד, כאשר המדובר בבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט , הרי שלערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב ו "אין מקום שערכאת הערעור תתערב באופן הפעלת שיקול הדעת האמור, אלא במקרים נדירים של עיוות דין שלא ניתן יהיה לתקנו בהמשך או שנפלה טעות ברורה בהחלטה " (רע"א 4799/12 פלונית נ' שירותי בריאות כללית , פסקה 6 (8.8.2012)). לאחר העיון, מצאתי כי אין זה המקרה בענייננו.

7.

כידוע, על-פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על בעל-דין המעוניין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענותיו לצרף לכתב טענותיו חוות דעת רפואית התומכת בטענתו (למעט במקרים בהם ניתן על-ידי בית המשפט פטור מצירוף חוות דעת כאמור, והמבקש לא טוען להם). כלומר, "תחימת גבולות" נזקי הגוף להם טוען התובע נעשית, במידה רבה, באמצעות כתב התביעה וחוות הדעת שצורפו לה (שהן חלק מכתב התביעה). מסיבה זו גם אין מקום להשוואה שעורך המבקש בין מצבו לבין מצבם של תובעים שתביעתם מוגשת לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, שכן במקרים אלה ההחלטה על מינוי מומחים רפואיים לבירור נזקיו של התובע נתונה בידי בית המשפט. בענייננו, כאשר התובע "תחם" את גבולות תביעתו, הוא עשה זאת בלא שכלל בהם את התחום הפסיכיאטרי, או, למצער, לא תמך טענותיו בעניין זה בחוות דעת רפואית, כנדרש כדי להקים טענה בעניין שברפואה (ראו רע"א 9014/12 פלוטקין נ' kline פסקה 6 (24.1.2013)). במצב זה אין מקום "לדלג" על שלב הטיעון (שחובה לתמכו בחוות דעת מטעם בעל הדין) ולעתור למינוי מומחה מטעם בית המשפט.

לכך מצטרף האמור לעיל בדבר האיחור הניכר ביותר בפנייה לבית המשפט בעניין מינוי המומחה בפסיכיאטריה ביחס למועד הגשת חוות דעתו של פרופ' רביי. להשלמת התמונה יצוין כי עסקינן בתאונה מיום 4.9.2000, שבגינה הוגשה תביעה ביום 3.9.2007. אילו סבר המבקש כי נגרם לו נזק נפשי שבגינו הוא זכאי לפיצוי, היה עליו לתמוך טענה זו מבעוד מועד בחוות דעת רפואית והוא לא עשה כן. הגיע העת לסיים את בירור ההליך ולא לגרום להתארכותו על-ידי ניהול הליכי סרק כגון ההליך דנא.

סוף דבר. דין הבקשה להידחות. אף שלא התבקשה תשובה יישא המבקש בהוצאות לאוצר המדינה בסך 1000 ש"ח.