רע"א 7905/14 פלוני נ. המועצה המקומית גבעת זאב

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים י' נועם , ר' יעקובי ו- כ' מוסק ) בע"א 38567-12-12 מיום 2.9.14, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים (השופט מ' כדורי ) בה"פ 64/10 מיום 25.11.12, אשר קיבל חלקית את תובענת המבקש לסעד הצהרתי, לפיו אין לו חובות כלפי המשיבה בגין נכס בגבעת זאב.

רקע והליכים קודמים

ב.

ההליכים המשפטיים בין המבקש והמשיבה החלו עם פנייתו המקבילה של המבקש הן לבית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים בבקשה לסעד הצהרתי, הן למשיבה במסגרת הליך השגה. זאת, בטענה כנגד החובות אשר רבצו על שמו כלפי המשיבה בגין נכס הנמצא בתחומה; לדידו, החובות נקבעו שלא כדין, ולחלופין התיישנו.

ג.

לאחר שההשגה שהגיש המבקש נדחתה, הוא הגיש ערר לועדת הערר לענייני ארנונה. בית המשפט לעניינים מקומיים ( סגן הנשיא י' צור ) קבע ביום 18.4.10, כי יש לעכב את ההליכים בתובענה לסעד הצהרתי, עד לאחר הכרעת ועדת הערר בעניינו של המבקש. ביום 1.7.12, ולאחר דחיית הערר על-ידי ועדת הערר, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים (סגן הנשיאה ג' ארנברג ), כי הואיל והגשת תובענה לסעד הצהרתי אינה ההליך המתאים להשגה על החלטות ועדת הערר או לתקיפת סמכותה, שכן זאת יש לעשות באמצעות ערעור לבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור של בית המשפט לעניינים מקומיים באזור יהודה ושומרון, אין לדון במסגרת הליך זה בטענות המבקש אשר ועדת הערר נדרשה אליהן – הטענות הנוגעות לעצם החוב – אלא רק בטענותיו הנוספות: התיישנות חובותיו, וסוגיית אגרת השמירה. התיק הועבר לשם כך לבית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים. אשר לנושאי ועדת הערר, לאחר הארכת מועד הגיש המבקש ערעור על החלטתה (ראו להלן).

ג.

בפסק הדין אשר ניתן בתובענת המבקש לסעד הצהרתי קבע בית המשפט לעניינים מקומיים (השופט מ' כדורי ), כי החובות אשר נצברו עד לשנת 1998 התיישנו, והעניק למבקש את הסעד ההצהרתי, לפיו אין לו חובות כלפי המשיבה ביחס לתקופה זו. זאת, בהידרשו להלכה שנקבעה ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (2010)(להלן הלכת נסייר ), לפיה עומדת לנישום זכות להעלות, במסגרת הליכי גבייה מנהליים, טענת הגנה של התיישנות, גם כאשר הוא יוזם ההליך בבית המשפט. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע בעניין זה, כי אין להגביל את ההלכה אך למקרים בהם הרשות המקומית נוקטת הליכי גבייה מנהליים אקטיביים, ויש להחילה גם במצב בו היא נוקטת, כמו בענייננו, הליכי גבייה פסיביים, בדמות אי נכונות להעניק אישור על העדר חובות בנכס. משויתר המבקש על טענתו בדבר אגרת השמירה, לא התייחס בית המשפט לסוגיה זו.

ד.

על פסק דין זה הגישה המועצה המקומית ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורה לא חלקה על כך שבגין אותה תקופה שהתיישנה אין היא יכולה להגיש תובענה כנגד המבקש, אך היא גרסה כי בצמתים מסוימים תהא רשאית לדרוש תשלום הארנונה גם בגין תקופה זו; כך למשל כאשר ינקטו פעולות ביוזמת המבקש, כמו הגשת בקשה להעברת זכויות בנכס. בית המשפט קבע כי יש לדחות את הדיון בערעור המועצה עד להכרעת בית המשפט המחוזי בערעור המבקש על החלטת ועדת הערר. ביום 10.6.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ר' כרמל ) את ערעורו של המבקש (ע"א 6206-10-12), על החלטת ועדת הערר, משקבע, כי אין מקום לדון במסגרת ערעור בטענות עובדתיות שנטענו או שיכלו להיטען לפני ועדת הערר. בנוסף, ולגופן של הטענות, ציין בית המשפט, כי נמצאו חסרות בסיס, משמיאן המבקש להגיש לבית המשפט מסמכים התומכים בהן. לאחר מתן פסק הדין הגיש המבקש עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בבקשה לביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי. עתירה זו נדחתה מפי השופטת חיות משנקבע, כי אין מדובר במקרה המצדיק את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 5079/13 מקמלאן נ' המועצה המקומית גבעת זאב (11.8.13)). משכך, חודש הדיון בערעור המועצה המקומית על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים.

ה.

בית המשפט המחוזי (השופטים י' נועם , ר' יעקובי ו- כ' מוסק ) קיבל ביום 2.9.14 את ערעור המועצה המקומית. תחילה, ציין בית המשפט כי המערער מנוע מהעלאת כל טענה באשר לקיום החוב עצמו, הואיל וטענות אלה הועלו, נדונו ונדחו על ידי ועדת הערר, הליכי הערעור על החלטת ועדת הערר מוצו, ואף הוגשה עתירה לבג"ץ ונדחתה. לפיכך, הטענה היחידה שיש מקום לדון בה במסגרת הליך זה היא טענת המבקש בדבר התיישנות החובות. בית המשפט ציין, כי השאלה האם הלכת נסייר חלה גם במקרים בהם הרשות המקומית נוקטת ב"גביה פאסיבית ", כמו בנידון דידן, טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון, ובימים אלה נמצא תלוי ועומד ערעור מנהלי בעניין זה אשר הועבר לדיון בהרכב מורחב (עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ ). אולם, בנידון דידן אין צורך להכריע בשאלה זו, וזאת הואיל וגם אם נניח כי הלכת נסייר חלה במצבים מעין אלה, אין היא מסייעת למבקש בבקשתו לסעד הצהרתי. בית המשפט ציין, כי בהלכת נסייר הוכרה זכות הנישום להעלות טענת התיישנות נגד החלטה או פעולה ספציפית של הרשות בהליכי גביה, וכן בבקשה לסעד קונקרטי להתיישנות תביעה לחוב מוגדר. בשונה מכך, המבקש פנה לבית המשפט בבקשה לסעד הצהרתי כללי וגורף, ללא כל זיקה לחוב קונקרטי או להליך מינהלי. לפיכך, קבע בית המשפט כי ככל שהיה המבקש מעוניין להסתמך על הלכת נסייר היה עליו לפנות מעיקרא למשיבה בבקשה לקבלת תעודה בדבר היעדר חובות בנכס, ואילו נענה בשלילה היה עליו להשיג על החלטה קונקרטית זו. עוד קבע בית המשפט, כי גם אילו פעל כך, לא יכול היה לקבל את הסעד שניתן לו על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים; זאת – משסעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע כי טענת התיישנות היא מחסום דיוני ולא מהותי, קרי, אינה מובילה לביטול זכות הנישום, אלא אך מקימה מחסום מפני האפשרות לתבוע. לפיכך, אילו פעל המבקש באופן הנדרש, לא היה בסיס למתן סעד הצהרתי שאין לו חובות כלפי המשיבה.

בקשת רשות הערעור

ו.

בבקשת רשות הערעור, ככל שניתן להבינה, טוען המבקש כי אין זה מן הצדק שלא להעניק לו את הסעד ההצהרתי המבוקש על-ידיו, וזאת בשל העובדה שבמשך שנים רבות כל כך לא פעלה המשיבה לשם גביית החובות. לדידו של המבקש, משעברו שנים רבות כל כך, אין להסתפק בחסם דיוני בלבד, לפיו לא ניתן יהיה לגבות ממנו את חובותיו כלפי המשיבה, אלא יש להכריז כי אף מבחינה מהותית החובות בטלים. כן, הוסיף וטען המבקש – שוב – באשר לחובות עצמם, כך בין היתר, כי אלה נרשמו על שמו שלא כדין.

הכרעה

ז.

עיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, שאף הם מצריכים מאמץ גדול להתמצאות בסדרם, וחוששני שאין מקום להיעתר לה. הלכה היא כי בית משפט זה ידון בבקשת רשות ערעור כאשר זו מעלה שאלה משפטית עקרוניות החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים,

או כאשר עלול להיגרם למבקש עיוות דין חמור אם תידחה הבקשה. בקשה זו אינה באה בקהלן של אלה. לבעל-דין ניתנים ככלל שני ימים שיפוטיים וגלגול שלישי הוא מותרות, ובמקרה

דנא מי ימנה את מספר הימים השיפוטיים שניתנו בגלגולים שונים. ולגופם של דברים, ראשית, באשר לטענות המבקש המתייחסות לחוב עצמו, כפי שכבר ציין בית המשפט המחוזי, המבקש מנוע מהעלאת טענות מעין אלה, אשר נדחו זה מכבר על ידי ועדת הערר, והליכי הערעור הסתיימו, ואף הוגשה עתירה לבג"ץ שנדחה. באשר לטענת המבקש בדבר התיישנות החוב, זו אינה מעוררת שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור. כפי שציין בית המשפט המחוזי, תלוי ועומד בפני בית משפט זה בהרכב מורחב הליך מינהלי העוסק בשאלה האם ניתן להעלות טענת התיישנות במסגרת הליכי גבייה פסיביים של הרשות ( עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ ), כאשר הרשות מסרבת להנפיק תעודה בדבר תשלום חובות לעיריה – וסוגיה זו אינה רחוקה מענייננו; אולם, בסופו של יום, ובלי להביע לעת הזאת עמדה לעניין הסוגיה הנידונה שם וכמובן גם לא לנפקות הכרעותיה, אין המקרה שלפנינו, ככל שהדבר עולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומן הבקשה, נכנס לגדרי אותם מקרים; זאת משפנה המבקש לבית המשפט בבקשה לסעד כללי בדבר העדר חובות כלפי המשיבה, במנותק מחוב ספציפי, וללא פניה קודמת לרשות בבקשה להנפיק תעודה מעין זו.

ח.

אין מקום איפוא להיעתר לבקשה.