רע"א 7909/06 נתן שפטלוביץ,עו"ד נ. המוסד לביטוח לאומי,ירושלים

1.

המבקש הינו עורך דין אשר הגיש תביעה לתשלום שכר טרחה כנגד אחד מלקוחותיו (להלן: הלקוח ), ובמקביל הגיש בקשה לעיקול זמני אצל המשיב שהחזיק בסכומי כסף שנפסקו לטובת הלקוח על-פי הסכם פשרה שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה. במסגרת הסכם זה נאמר כי הלקוח יקבל מהמשיב הפרשי קצבת זקנה בסכום חד פעמי בגין העבר שיופקדו ישירות בחשבון הבנק של הלקוח. ביום 23.10.02 נעתר בית משפט השלום לבקשת המבקש ונתן צו עיקול זמני אצל המשיב. באותו היום נמסר הצו למשיב, אך למרות זאת, ביום 24.10.02 העביר המשיב את סכומי הכסף ללקוח בגרמניה. המבקש הגיש בקשה לאישור העיקול בגובה סכום העיקול לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו.

2.

בית משפט השלום (כב' השופטת נ' גרוסמן) דחה את טענת המשיב לפיה לא קיבל את הצו במועד הנטען, וקבע כי יש לראות את הצו כאילו נמסר למשיב ביום 23.10.02. כמו כן נקבע כי סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי ) אינו רלוונטי לעניין, שכן המחלוקת נוגעת לשאלת הפרת הסכם הפשרה בין הלקוח למשיב ולשאלת הפרת צו העיקול הזמני. בית המשפט קבע כי המשיב הפר את צו העיקול ולכן זכאי המבקש לסעד של אישור העיקול הזמני ולתשלום סכום העיקול על ידי המשיב.

3.

המשיב ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הרכב השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן, א' ש' שילה ). בית המשפט ציין תחילה כי אין רלוונטיות לטענת המבקש לפיה הפר המשיב את הסכם הפשרה בינו לבין הלקוח, בכך שהפקיד את הכספים בחשבון בנק שונה מזה שהוסכם עליו. בית המשפט קבע כי למבקש אין כל מעמד במערכת חוזית זו, ואין טענה זו יכולה להישמע במסגרת בקשה לאישור עיקול. בית המשפט קיבל את הערעור בקובעו כי הוראות סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי חלות על עניין זה, ולפיכך לא ניתן היה ליתן צו עיקול על הכספים שהחזיק המשיב. כמו כן נקבע כי מאחר וידע המשיב, ואף צדק בכך, שסכומי הכסף אינם ניתנים לעיקול על פי דין, הרי שעומדת לו הגנת ההצדק הסביר הקבועה בסעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ). אשר על כן הערעור התקבל ונדחתה הבקשה לאישור העיקול.

4.

המבקש טוען כי הבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות עקרונית, ובהן הקביעה כי סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי חל גם על פסק דין אזרחי שניתן כנגד המשיב. לטענת המבקש פרשנות זו אינה מתיישבת עם לשון הסעיף שעוסקת ב"זכות לגמלה" ואינה מידתית.

5.

דין הבקשה להידחות. איני סבורה כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). מעבר לכך, אני סבורה כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי היא נכונה, למרות שאיני שותפה לכל נימוקיו.

סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע:

זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך.

אני סבורה כי צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי סעיף זה חל בענייננו. פסק הדין של בית הדין לעבודה נתן תוקף להסכם פשרה בין הלקוח למשיב, לפיו יועברו לחשבונו של הלקוח תשלומי קצבת זקנה עבור החודשים מיום 1.9.97 ועד 2.01. דהיינו, הכספים שעל המשיב היה להעביר ללקוח הינם כספי קצבה ומהווים את זכותו של הלקוח לגמלת כסף בהתאם לסעיף 303(א). איני רואה מקום לערוך הבחנה בין קצבה שהתקבלה על ידי המוסד לביטוח לאומי ללא שהתנהלה התדיינות בין הצדדים, לקצבה שהתקבלה רק לאחר דיון או הליך משפטי. הרציונאל הסוציאלי העומד מאחורי סעיף 303(א) עומד בעינו בשני המקרים. מסיבה זו סבורה אני כי צדק בית המשפט המחוזי משהחליט שלא לאשר את העיקול.

6.

עם זאת, ברצוני להעיר באשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי עומדת למשיב אף הגנת ה"הצדק הסביר". תקנה 382 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) מחילה את הוראות חוק ההוצאה לפועל על ביצוע עיקול זמני. סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע:

צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון.

נפסק כי משמעותה של דרישת ה"הצדק הסביר" כפי שהוא מופיע בסעיף הינה כל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו (ראו ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך , פ"ד מג(2) 864, 875 (1989) (להלן: עניין ולך ); ע"א 1796/90 פירר נ' מדינת ישראל (משרד הבטחון) , פ"ד מו(3) 866, 874 (1992); דוד בר-אופיר הוצאה לפועל –הליכים והליכות 158 (מהדורה שלישית, 1988)).

איני סבורה כי הסתמכותו של המשיב על סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי מהווה בנסיבות העניין הצדק סביר להפרת צו העיקול שהוצא על ידי בית המשפט. צו העיקול שהוצא התייחס באופן ספציפי וממוקד לכספים שהחזיק המשיב והיה חייב ללקוח במסגרת הסכם הפשרה ביניהם על קצבת הזקנה המגיעה ללקוח. סביר להניח כי בית המשפט שהוציא את צו העיקול ידע על נסיבות אלו. במצב דברים זה הפרת צו העיקול הינה עשיית דין עצמי בניגוד להחלטת בית המשפט שהוציא את צו העיקול הזמני. לו רצה המשיב לטעון לתחולת סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי היה יכול להתנגד לאישור העיקול או להגיש בקשה לביטול צו העיקול בהתאם להוראות תקנות 376 ו-378 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא לפעול על דעת עצמו בניגוד לצו בית המשפט (השוו לעניין ולך , בעמ' 876).

מכל מקום, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.