פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
794/14
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקשת:
דינה אלפסי
נ ג ד
המשיבים:
1. שלומית קרייג
2. מיכל רז
3. נעמי תנאי
4. סילביה טנהאוזר
5. אלן גריף
6. עו"ד יובל חן
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בחיפה בע"א 7194-05-13
בשם המבקשת:
עו"ד יובל אלפסי
בשם משיבות 1-5:
עו"ד י. נחשון
בשם משיב 6:
עו"ד אורן מאור;
עו"ד מיקה בלק-נחמיאס
החלטה
1.
בניו יורק פועל מוסד מעין-שיפוטי הקרוי
Claims Resolution Tribunal (להלן: CRT ). תפקידו לברר תובענות בגין חשבונות בנק שהותירו אחריהם יהודים שנרצחו בשואה. המבקשת - יחד עם אחיה ז"ל, שאיננו צד להליך דנן - הגישה תובענה ל- CRT , בקשר לחשבונות שהיו בבעלות סבה ואחיו אשר נספו בשואה. משיב 6 העניק למבקשת שירותים משפטיים בקשר לאותה תובענה. תביעתה של המבקשת התקבלה, והיא זכתה בסכום נכבד (להלן: המענק ).
המבקשת לא ציינה בפני ה- CRT , בסעיף הרלבנטי של הטפסים, כי יש לנספים צאצאים נוספים – משיבות 1-5. בד בבד הצהירה המבקשת, כתנאי לקבלת המענק, כי במידה ויתגלו צאצאים נוספים – יושבו הכספים העודפים (להלן: ההצהרה ).
כעבור מספר שנים נודע דבר הזכייה למשיבות 1-5. הן פנו ל- CRT , אשר קבע כי יש לחלק את המענק בין כל היורשים, ועל המבקשת להשיב את הכספים שקיבלה ביתר. הסכום לא הושב, והמשיבות הגישו תובענה לבית משפט השלום. התביעה התקבלה ביחס למשיבות 1-4 (ת"א 13575/07, כב' השופטת נ' עדוי ). במסגרת הערעור קבע בית המשפט המחוזי כי אף משיבה 5 זכאית לקבל את חלקהּ במענק (ע"א 7194-05-13, כב' השופטים ש' שטמר, ד"ר
ע' זרנקין, ד"ר מ' רניאל ).
2.
מכאן בקשת רשות הערעור. במסגרתה נטען בעיקר כי היסודות המשפטיים עליהם התבססו ערכאות קמא, ושבגינם נקבע כי המענק יחולק בין כלל היורשים – אינם מתקיימים. כמו כן נטען למשל שמטרת ה- CRT היא ליישב באופן סופי את סוגיית חשבונות הבנקים של נרצחי השואה, ומשעה שזכתה המבקשת במענק - אין מקום לנהל התדיינויות נוספות בינה לבין יתר היורשים.
3.
בית משפט המחוזי ביסס את זכאותן של המשיבות על שלושה נדבכים עיקריים: (1)
חוזה לטובת צד ג' - ההצהרה שעליה חתמה המבקשת היא חוזה לטובת המשיבות. (2)
עשיית עושר ולא במשפט – המבקשת הפיקה רווח שלא כדין, כשהצהירה בפני ה- CRT שאין למנוחים צאצאים נוספים. (3)
הפרת חובה חקוקה - המבקשת הפרה את סעיף 122(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, לפיו "פעולה של אחד או אחדים מן היורשים טעונה הסכמת האחרים או אישור בית המשפט".
במסגרת בקשת רשות הערעור שבפניי אתמקד ביסוד הראשון, שעניינו חוזה לטובת צד ג'. המקור הנורמטיבי מצוי בסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אשר קובע:
"חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו".
הנה כי כן, על מנת לחסות תחת המסגרת הנורמטיבית של חוזה לטובת צד ג', נדרש להראות קיומם של שני תנאים עיקריים: האחד , החוזה כולל חיוב לטובת צד שלישי – היינו המוטב. השני , משתמעת מן החוזה כוונה להקנות למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי 582-586 (2005)). במקרה דנן, החוזה המדובר הוא ההצהרה עליה חתמה המבקשת כתנאי לקבלת המענק:
"בתמורה לתשלום המענק הנני מתחייב/ת ומסכים/מה כי במקרה ויורש או יורשים נוספים של בעל החשבון, בין אם ידועים ובין אם לאו, הזכאים בהתאם לסעיף 23 של סדרי הדין החלים על הליך יישוב התביעות, כפי שתוקנו, (להלן "סדרי הדין") יגישו תביעה לחשבון זה/ לחשבונות אלה, או יתבעו תשלום ו/או פיצויים בדרך כלשהי, אחלוק או, במקרה ואדרש בהתאם לסעיף 23 של סדרי הדין, אעביר את המענק לבעלי זכאות נוספים בהתאם לעקרונות החלוקה שבסעיף 23 של סדרי הדין, בהעדר הסכמה משותפת אחרת, בין אם היורש או יורשים זוהו ו/או הוזכרו במידע שנמסר על ידי ל- CRT
ובין אם לאו".
עיון בכתבי הטענות שבפניי מלמד כי המחלוקת המרכזית מתמקדת, למעשה, בתנאי השני: האם כוונת הצדדים הייתה להקנות למשיבות את הזכות לדרוש את קיום החיוב, כלומר – הזכות לתבוע מהמבקשת להתחלק עמן בכספי המענק. המבקשת טוענת כי התשובה לכך היא שלילית, ואילו המשיבות סבורות להיפך.
בית משפט השלום אימץ בנקודה זו את גישת המבקשת (על אף שקיבל את התובענה מטעמים אחרים), ואילו בית המשפט המחוזי סבר שהצדק עם המשיבות. כך או כך, עסקינן לטעמי בשאלה עובדתית מובהקת. נמצא שההכרעה העקרונית בשאלה האם זהו חוזה לטובת צד ג' - מצטמצמת בפועל למחלוקת עובדתית: מה הייתה כוונת הצדדים בעת החתימה על ההצהרה. נכון הוא שבית המשפט המחוזי הגיעה למסקנה עובדתית שונה מזו שאליה הגיע בית משפט השלום. ברם "מחלוקת" זו בין ערכאות קמא איננה מצדיקה, כשלעצמה, קבלת הבקשה לרשות ערעור. הכרעתו של בית המשפט המחוזי מעוגנת בחומר הראיות, לרבות לשון ההצהרה כפי שהובאה כאן ונסיבות חתימתה. סיכומו של דבר, אינני מוצא עילה להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה ההצהרה העניקה למשיבות זכות לתבוע מהמבקשת את חלקן במענק.
כאמור, בית המשפט המחוזי התבסס על מספר יסודות לביסוס חבותה של המבקשת. אלו יסודות חלופיים, דהיינו שדי באחד מהם על מנת להצדיק את קבלת התביעה. לפיכך במסגרת בקשת רשות הערעור שבפניי די אם אומר כי, מן הטעמים שפורטו, לא שוכנעתי שנפלה שגיאה משפטית לכל הפחות ביסוד שעניינו חוזה לטובת צד ג'. זאת מבלי שאדרש להביע עמדה, לכאן או לכאן, בשאלה האם מתקיים אחד או יותר מן היסודות המשפטיים הנוספים שהוזכרו בפסקי הדין של ערכאות קמא. אף לא מצאתי ביתר טענותיה של המבקשת עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, הן לגופו של עניין והן בשים לב לנסיבות התיק בכללותו.
4.
לנוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, לרבות טיב המחלוקת והתנהלות הצדדים, המבקשת תישא בהוצאות ושכר טרחת עו"ד של משיבות 5-1 ביחד בסך 15,000 ₪ ובהוצאות ושכר טרחת עו"ד של משיב 6 בסך 5,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ה (14.1.2015).
ש ו פ ט