רע"א 7940/01 חברת פסז', רח' הרצל 30 נתניה בע"מ נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בתל-אביב (הרכב השופטים י' גרוס, א' קובו, מ' רובינשטיין) מיום 22.8.01 בתיק ע"א 1137/00. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט א' טל), לפיו נדחתה תביעתה של המבקשת לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה בשל העיכוב בחתימת הסכם שכירות בין הצדדים.

1.בין הצדדים נחתם ביום 30.10.91 זכרון דברים ראשון, בו הוסכם כי המשיבה תשכור מהמבקשת משרדים הנמצאים בבעלותה (להלן: המושכר). בזכרון הדברים נכתב, בין היתר, כי ההסכם בין הצדדים מותנה באישור סגן החשב הכללי במשרד האוצר ומנהל מחלקת הדיור הממשלתית ובחתימת חוזה שכירות בלתי מוגנת. במשך שמונה חודשים לא נחתם חוזה בין הצדדים. העיכוב בחתימת החוזה נבע מהנחיה שניתנה על ידי שר האוצר דאז, יצחק מודעי ז"ל, לפיה אין לחתום על הסכמי שכירות חדשים ללא אישורו. ביום 8.6.92 נחתם זכרון דברים שני, ובאותו יום נחתם גם חוזה שכירות בין הצדדים. המבקשת הגישה לבית משפט השלום תביעה בה עתרה לחייב את המשיבה לפצותה בגין נזקים שנגרמו לה במהלך תקופת ההמתנה בין חתימת זכרון הדברים הראשון לבין חתימת חוזה השכירות (להלן: תקופת ההמתנה), באשר במהלך תקופה זו לא היתה יכולה להשכיר את המושכר לאחרים ושילמה מסי עיריה והוצאות אחזקה בקשר אליו. בתביעתה טענה המבקשת כי המשיבה השתהתה והתעכבה מעל הסביר בתקופת ההמתנה ולא התאמצה לעשות את המוטל עליה בכדי לבצע את עסקת השכירות, ובעשותה כן הפרה המשיבה את החובה לנהל מו"מ בתום לב ובדרך מקובלת.

2.בית משפט השלום דחה את התובענה, בקובעו כי המבקשת מנועה מלתבוע פיצוי בגין תקופת ההמתנה הואיל והציגה בפני המשיבה מצג לפיו היא מוותרת על דרישה זו. בית המשפט קבע כי אכן המשיבה הפרה את חובת תום הלב במשא ומתן, משלא דיווחה למבקשת במפורש על הנחית שר האוצר והעיכוב הצפוי בחתימת ההסכם. עם זאת, נקבע כי הימנעותה של המבקשת מלכלול בזכרון הדברים השני את דרישותיה בקשר לתקופת ההמתנה מלמדת על ויתור מצדה בכל הקשור לתקופה זו, וכי כוונתה של המבקשת להגיש תביעה לא היתה בידיעתם של נציגי המשיבה אשר היו מורשים לחתום על חוזה השכירות.

3.בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת, תוך שהוא מאשר את פסק דינו של בית משפט השלום, אם כי לא מנימוקיו. בית המשפט קבע כי המשיבה לא הפרה את חובתה לנהל מו"מ בתום הלב ובדרך מקובלת, שכן מן הממצאים העובדתיים עולה כי הנחיית שר האוצר היתה ידועה למבקשת, ולו בקווים כלליים, והמבקשת ידעה כי יש קושי בקבלת אישור השר - קושי שבעטיו נגרם העיכוב. נקבע, כי משבחרה המבקשת, מטעמים של כדאיות עסקית וכלכלית, לקשור עצמה למשיבה ולהמתין לחתימת החוזה, אין לה להלין אלא על עצמה ואין היא יכולה לטעון לחוסר תום לב מצד המשיבה לגבי פרט שהיתה יכולה לברר. בית המשפט המחוזי אף דחה את בקשת המבקשת להגיש ראיה נוספת, שיש בה לטענת המבקש להעיד על כל כי נציגי המשיבה ידעו על כוונתה לתבוע פיצוי בגין תקופת ההמתנה עוד לפני חתימת החוזה, בקובעו כי הראיה אינה רלבנטית, נוכח העובדה שאין להשתית את דחיית התביעה על מניעות מצד המבקשת, כאשר ולנוכח קביעותיו כי לא נתקיים, מצד המשיבה, חוסר תום לב.

4.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי עותרת המבקשת ליתן לה רשות ערערור. ראשית, טוענת המבקשת, כי היה על בית המשפט המחוזי להתיר למבקשת את הגשת הראיה הנוספת, שכן גם בית המשפט המחוזי השתית את פסק דינו על הנימוק שהמשיבה לא ידעה בעת חתימת החוזה על דרישת המבקשת לפיצוי. כן חוזרת וטוענת המבקשת, כי המשיבה נהגה בחוסר תום לב בניהול המו"מ, שכן השתהותה בחתימת החוזה היתה בלתי מוצדקת בעליל. המבקשת מוסיפה וטוענת כי נציגי המשיבה ידעו על כוונת המבקשת לתבוע פיצוי בגין תקופת ההמתנה, עוד לפני חתימת החוזה, וכי הימנעותה שלה מלכלול בזכרון הדברים השני ובחוזה את טענותיה בגין הנזקים בתקופת ההמתנה, אינו מהווה ויתור. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הבקשה עוסקת בשאלות של עובדה ואין היא מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות המצדיקה מתן רשות ערעור.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. טענות המבקשת אינן מעלות סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים והמצדיקה דיון נוסף בבית משפט זה. עיקר טענותיה של המבקשת מופנה כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום וכנגד אלה שאושרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אין מקום להתערבותה של ערכאה שלישית בממצאים אלה. יתרה מכך, גם לגופם של דברים אני סבור כי אין עילה להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות בהן המבקשת היתה מודעת לעיכוב ולנסיבותיו ומשבחרה המבקשת להמתין עד שיתקבל האישור הנדרש משר האוצר לעסקה, לא נראה כי יש מקום לטענה בדבר חוסר תום לב מצד המשיבה.

כך גם לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להתיר למבקשת את הגשת הראיה הנוספת, בהיותה בלתי רלבנטית לנוכח קביעתו של בית המשפט כי המשיבה לא הפרה את חובת תום הלב.

הבקשה נדחית, אפוא. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 10,000 ש"ח.