רע"א 7959/09ראאד אטבישה נ. עזבון המנוח אבו אלקיעאן עלי ז"ל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים נ' הנדל, ש' דברת וא' ואגו) במסגרתו נדחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית-משפט השלום בקרית-גת (כבוד השופטת נ' נצר).

המבקש, תושב שטחי הרשות הפלסטינאית, נפגע בתאונת דרכים בעת שהוסע ברכב ישראלי, זמן קצר לאחר שנכנס ברגל מהשטחים לתחום ישראל לצורך חיפוש עבודה. התאונה התרחשה כאשר הרכב, שבו הוסעו מספר שוהים בלתי-חוקיים ובהם המבקש, ניסה להימלט מאנשי משמר הגבול שהורו לו לעצור. הנהג, שעזבונו הוא המשיב 1, נהרג, ואילו המבקש נפצע קשה כתוצאה מתאונת הדרכים. התביעה הוגשה נגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית ), מאחר שלנהג המנוח לא היה כיסוי ביטוחי להסעה בשכר.

2.

המבקש הגיש לבית-משפט השלום בקשה לתשלום תכוף. בית-משפט השלום דחה את הבקשה בקובעו כי עילת תביעתו של המבקש לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפיצויים ) נשללת, בהתקיים החריג הקבוע בסעיף 7(4) לחוק לפיו: "מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע" אינו זכאי לפיצוי לפי החוק. בית-משפט השלום קבע כי הרכב שבו ארעה התאונה שימש, ולחלופין סייע בידי המבקש לעבור עבירת הסתננות לישראל, שהיא עבירת פשע לפי החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסתננות ).

3.

המבקש ערער על ההחלטה לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט דחה את הערעור, תוך שהוא סומך ידיו על הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת וקובע כי אלה נשענים על אדנים איתנים ומבוססים היטב. בית-המשפט חזר ופסק כי המבקש עבר על חוק ההסתננות, כ"מי שנכנס לישראל, ביודעין ושלא כדין..." (סעיף 1 לחוק ההסתננות), תוך שהודגשה החזקה הקבועה בסעיף 10 לאותו חוק, לפיה "אדם שנכנס לישראל ללא רשות כניסה, או שוהה בישראל שלא כדין, רואים אותו לעניין חוק זה כמסתנן, כל עוד לא יוכיח את ההפך". בית-המשפט דחה גם את הטענה לפיה בהיות חוק הפיצויים חוק סוציאלי, יש לשאוף להרחבת מעגל המפוצים על פיו, ולפיכך יש לקבוע כי במקרים בהם הכניסה הבלתי חוקית לישראל היא לצורך חיפוש עבודה – לא נעברה עבירה על חוק ההסתננות. נפסק כי סעיף 7(4) לחוק הפיצויים, מבטא את העיקרון לפיו לא יצא חוטא נשכר, ונועד לשלול את הפיצוי מנפגעים שבנסיבות תאונת הדרכים חטאו לחברה המתוקנת ולערכיה. הסעיף, כך נקבע, משקף איזון ומידתיות, בכך שלא כל עבירה מביאה לשלילת הפיצוי, אלא רק עבירות חמורות, המוגדרות כפשע. המבקש במקרה דנן, "כנוהגו בעבר, נכנס לישראל בלי היתר, ובניגוד לחוק, אמנם לצורכי פרנסה, הסתייע לשם כך ברכב אשר למרבה הצער נהגו בחר לנסות ולהימלט ממי שניסה לעצור את המערער [המבקש] ואת חבריו, ותוך כך ארעה תאונה קטלנית שהסתיימה במותו של הנהג". לאור האמור, כך קבע בית המשפט המחוזי, החלת החריג שבסעיף 7(4) לחוק הפיצויים מתיישבת היטב עם תכליתו ההרתעתית של חוק הפיצויים. ערעורו של המבקש נדחה, איפוא, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

4.

המבקש אינו משלים עם פסק-הדין שבערעור ומבקש כי תינתן לו רשות לערער עליו. בבקשתו הוא יוצא, בראש ובראשונה, נגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום ומעלה טענות שונות כנגדם. המבקש חוזר וטוען כי לא הוגש נגדו כלל כתב-אישום בגין עבירה על חוק ההסתננות, כי לא נתקיימו כל יסודות עבירת ההסתננות בעת התאונה, וכי לכל היותר ניתן היה לקבוע כי שהה בישראל כשוהה בלתי חוקי, למטרת עבודה בלבד, ובכך עבר עבירה בדרגת עוון בלבד, על חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. עוד שב הוא וטוען כי חוק הפיצויים הוא חוק סוציאלי, שנועד לפצות כל אדם שנפגע בתאונת דרכים בתחום ישראל, ללא קשר לשאלה אם שהותו בארץ היתה חוקית אם לאו.

קרנית בתגובתה סבורה כי דין הבקשה להידחות וסומכת ידיה על פסקי הדין שניתנו על-ידי הערכאות הקודמות. בתשובתה המפורטת היא טוענת, בין השאר, כי המבקש אינו מעלה כל שאלה משפטית פרשנית חדשה, המצדיקה דיון בגלגול נוסף; כי חוק ההסתננות אינו דורש כי ההסתננות תהיה לשם פגיעה בביטחון המדינה, ולפיכך די בכך שהמבקש נכנס לישראל שלא-כדין מתוך השטחים הפלשתינים, כדי למלא אחר כל יסודות העבירה על חוק ההסתננות, שהיא עבירה מסוג פשע; וכי לאור העובדה הרכב שימש או סייע למבקש לביצוע הפשע – בדין נשללה זכותו לפיצוי לפי חוק הפיצויים.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. סעיף 7 לחוק הפיצויים נועד להרתיע מפני צורות מסוימות של התנהגות ולשלול את הזכאות לפיצויים ממי שנמצא בהתנהגותו אשם מסוג מסוים. סעיף 7(4) נועד לשלול פיצוי באותם מקרים שבהם, בנוסף לעצם השימוש ברכב ותוך שימוש ברכב כבמכשיר מסייע, נעברה עבירה בדרגת פשע. ודוק – העבירה צריכה להיות "חיצונית" לנהיגה עצמה (כמו במקרה דנן: עבירה על חוק ההסתננות), שכן הסעיף אינו מכוון למקרים בהם לא נעברה עבירה לבד מזו הקשורה לעצם הנהיגה (למשל: נהיגה ברשלנות פושעת). במקרה דנן נדון עניינו של המבקש באופן מקיף על-ידי שתי ערכאות. בהסתמך על התשתית העובדתית שנקבעה, ולאחר ניתוח משפטי יסודי של הוראות החוקים הרלבנטיים, נמצא כי המקרה בא בגדר סעיף 7(4) לחוק הפיצויים ומשכך נשללת מן המבקש זכאותו לפיצוי לפי החוק. הטעמים שמעלה המבקש היום אינם מצדיקים דיון בעניינו בגלגול שלישי, שכן לא מתעוררות במקרה דנן שאלות ציבוריות או משפטיות עקרוניות, החורגות מעניינו הישיר של המבקש.

אשר-על-כן הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.