רע"א 7977/08 יצחק הוד נ. עו"ד שחר בן מאיר

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז

מיום 25.6.08 בע"א 3200-10-07 (כבוד השופטים א' יעקב, א' שטמר, מ' יפרח ) בו נדחו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון

מיום 29.7.07 בא' 2238/02 (כבוד השופט א' אורנשטיין ) במסגרתו נדחתה תביעה כספית מצד המבקש כנגד המשיב.

העובדות והליכים קודמים

1.

המבקש התקשר עם מת"ב הנדסה ומדידות בע"מ (להלן – מת"ב ) בעבודת מדידה וסקר של מקרקעין עבור המועצה המקומית פרדס חנה (להלן - המועצה ). הואיל והמועצה לא שילמה את המגיע עבור העבודה, הגישה מת"ב תביעה נגדה לבית המשפט המחוזי בחיפה אשר קיבל את מרבית תביעתה. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה על ידי שני בעלי הדין. בית משפט זה קיבל את ערעורה של מת"ב, דחה את ערעור המועצה והורה על החזרתו של התיק לשם השלמה לבית המשפט המחוזי. בעקבות זאת, הגדיל בית המשפט המחוזי את הסכום שנפסק לטובת מת"ב וחייב את המועצה לשלם לה סכום נוסף. ואולם, בין מת"ב לבין המבקש התגלעה מחלוקת באשר למגיע לאחרון בגין עבודתו, כאשר לעמדתו של המבקש הוא היה זכאי למחצית הסכומים המגיעים למת"ב מן המועצה ואילו לעמדת מת"ב הגיע לו סכום קטן במידה משמעותית. לבסוף , הגיעו הצדדים לידי הסכמה לפיה המשיב יפעל לגביית החוב מן המועצה ויפקיד את הכספים בנאמנות, למעט שכר טרחה והוצאות המגיעות לו, וכי הסכסוך בין הצדדים יועבר לבוררות ובהתאם להכרעה במסגרתה של הבוררות יועברו הכספים לכל אחד מהם. בתום הליך הבוררות נקבע כי המבקש זכאי למחצית מן הסכום אשר נפסק לטובת מת"ב.

2.

המבקש הגיש כנגד המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה"פ 1065/99) במסגרתה ביקש לחייב את המשיב למסור לו פרטים מלאים בדבר הכספים שנגבו על ידי המשיב מן המועצה, הואיל ולטענת המבקש התחמק המשיב מלעשות כן. בפסק דינו חייב בית המשפט המחוזי את המשיב ליתן למבקש פרטים מלאים בגין כל ההפקדות שהיה על המשיב להפקיד בחשבון הנאמנות. המבקש טען כי המשיב לא מילא אחר החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי ונקט, על כן, בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט (בש"א 4885/01), בו נקבע כי הפירוט שמסר המשיב למבקש עונה על האמור בפסק הדין.

3.

המבקש הגיש כנגד המשיב תביעה בבית משפט השלום בראשון לציון (א' 2238/02) במסגרתה ביקש לחייב את המשיב לשלם לו כספים אשר היה על המשיב לשלם לו מתוך הסכום שגבה מן המועצה ואשר הוא נמנע, כך לפי המבקש, מלשלם לו. במסגרת תביעתו, טען המבקש כי המשיב, בהיותו נאמן שלו, גבה אומנם כספים מן המועצה, אולם העביר למבקש סכומים הנמוכים מן המגיע לו לטענתו. המשיב דחה את טענות המבקש וטען כי העביר למבקש את כל המגיע לו מן המועצה ואף יותר מכך. בית משפט השלום ( כבוד השופט א' אורנשטיין ) דחה את תביעתו של המבקש בקובעו כי המבקש לא הוכיח כי המשיב השמיט תקבולים מדו"ח הפעילות המלא והמפורט בנוגע לחלוקת הכספים שהתקבלו מן המועצה אותו מסר למבקש מכוח האמור בה"פ 1065/99 הנ"ל. בית משפט השלום נמנע מלבסס ממצא בהקשר זה על סמך מסמך המכיל רשימת תשלומים שביצעה המועצה בגין חובה הפסוק, הואיל ורשימה זו לא הוצאה ממחשבי המועצה והעד מטעם המועצה לא ידע ליתן פרטים אודות רישומים בכתב יד ששורבטו עליה וקבע כי הרשימה הנ"ל איננה בגדר רשומה מוסדית. בנוסף, בית משפט השלום אימץ את חוות דעת המומחה אשר מונה מטעמו בהסכמת הצדדים לשם בדיקת ההתחשבנות בין המבקש לבין המשיב, לפיה המבקש קיבל 55.98% מן הסכומים ששילמה המועצה, כלומר למעלה מן המגיע לו, וציין כי המבקש כלל לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו ולא העלה טעמים עניינים לדחייתה. לבסוף, קבע בית משפט השלום כי המבקש לא הוכיח שהמשיב נמנע מלדווח למבקש על סכומים כלשהם שקיבל כביכול מן המועצה והוסיף כי ככלל העדיף הוא את עדותו של המשיב על פני זו של המבקש.

4.

המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי מרכז (3200-10-07). במסגרת הערעור, טען המבקש כי פסק דינו של בית משפט השלום הינו שגוי וכי רשימת התשלומים של המועצה מהווה רשומה מוסדית המצביעה על כך שהמשיב קיבל כספים מן המועצה עליהם לא דיווח למבקש. בנוסף, טען המבקש כי שגה בית משפט השלום כאשר אימץ את חוות דעתו של המומחה מטעמו הואיל והאחרון לא ערך בדיקה עצמאית של ההתחשבנות אלא סמך על הנתונים שהובאו בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיב. לבסוף, טען המבקש כי שגה בית משפט השלום כאשר נזקק לשאלת מהימנות העדויות בעוד המחלוקת שהונחה לפתחו היתה משפטית גרידא וכי מכל מקום לא היה כל יסוד לשלילת מהימנותו של המבקש. המשיב מצידו תמך בפסק דינו של בית משפט השלום, למעט בסוגיית ההוצאות. לטענתו, כפי שזו הועלתה בערעור שכנגד שהגיש המשיב, היה על בית משפט השלום לפסוק למשיב הוצאות משפט בסכום גבוה יותר מזה שנפסק לו בפועל.

5.

בית המשפט המחוזי ( כבוד השופטים א' יעקב, א' שטמר, מ' יפרח ) דחה את הערעור והערעור שכנגד בקובעו כי משביקש המבקש לייחס למשיב מעשי תרמית מוטל עליו נטל הוכחה מוגבר אותו הוא לא הצליח להרים, הואיל ולא הצליח לבסס בראיות את טענותיו לפיהן הדו"ח אותו ערך המשיב אינו כולל תקבולים שונים שנתקבלו מאת המועצה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המבקש לא הוכיח כי התקיימו תנאי סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות ), שעמידה בהם נדרשת בכדי שהרשימה מטעם המועצה תיחשב לרשומה מוסדית. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי משנמנע המבקש מלהשיג על החלטת בית משפט השלום שלא ליתן צו לגילוי מסמכים כנגד המשיב בנוגע לתדפיסי חשבון הבנק בו נוהל חשבון הנאמנות סמוך למועד הינתנה ולכל המאוחר במסגרת כתב הערעור, מנוע הוא מלהעלותה במסגרת הדיון בערעור. בדומה, סבר בית המשפט המחוזי כי הימנעותו של המבקש מלחקור את המומחה מטעם בית המשפט על חוות דעתו, כמו גם אי העלתן של טענות ענייניות שבכוחן להוביל לפסילת חוות הדעת, הצדיקו את אימוצה על ידי בית משפט השלום. לבסוף, סירב בית המשפט המחוזי להתערב בקביעתו של בית משפט השלום לפיה העדיף הוא את עדותו של המשיב על פני זו של המבקש מן הטעם כי אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאי מהימנות הנקבעים על ידי ערכאת הדיון.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

6.

במסגרת בקשת רשות הערעור, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי רשימת תשלומי המועצה אינה מהווה רשומה מוסדית, וזאת כאשר כלל "לא טרח לפרט" איזה תנאים מתנאי סעיף 36 לפקודת הראיות לא הוכחו לטעמו.

7.

עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בסברו כי היה על המבקש להשיג במסגרת ההליך בבית משפט השלום על סירובו לכפות על המשיב להציג את דפי החשבון שברשותו, הואיל והכלל הוא כי דווקא בעל דין הנמנע מחשיפתה של ראיה אשר מצויה ברשותו מוחזק כמי שהראיה פועלת נגדו.

8.

בנוסף, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי "לא עיין כראוי" בתיק בית משפט השלום ולא נתן דעתו להשגות אותן השמיע המבקש בפניו כנגד הליקויים שהתגלו, לטענתו, בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא שקל כראוי את טענות המבקש, נמנע מלהתמודד עם טעויותיו הברורות של בית משפט השלום "ולא קיים הליך ערעורי כנדרש", כך שהמבקש לא קיבל את יומו בבית המשפט.

9.

לבסוף, המבקש מודה כי "ספק אם ערעור זה מעלה שאלה חוקתית כללית וכו'", אולם טוען כי משנגרם לו עוול בולט על ידי הערכאות דלמטה, יש להיעתר לבקשתו, לדון בה כבערעור, להפוך את פסקי הדין של הערכאות דלמטה ולקבל את תביעתו.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, סבורני כי דינה להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיב.

11.

כידוע, רשות לערער על עניין שנדון כבר בשתי ערכאות קודמות תוענק רק מקום בו אותו עניין מעלה שאלה בעלת חשיבות ואשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)] . אין זה המקרה בענייננו, בו מדובר בסכסוך כספי קונקרטי בין המבקש לבין המשיב הנוגע כל כולו ליחסים המשפטיים בין השניים, כאשר אף המבקש עצמו, בהגינותו, מודה בכך שלא מתעוררת במסגרתו שאלה משפטית כללית. אין ממש בטענת המבקש לפיה נגרם לו עוול בולט כתוצאה מהחלטותיהן של הערכאות דלמטה. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד כי זה דחה את טענות המבקש לאחר שבחן אותן אחת לאחת מתוך התיחסות לקביעותיו של בית משפט השלום אשר היו מקובלות עליו, ואני סבור כי בדין נהג כן.

לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.

יש לציין, כי ביום 5.11.08 הגיש המבקש בקשה לצירוף מסמכים נוספים לבקשת רשות הערעור. משנדחתה בקשת רשות הערעור של המבקש, מן הטעמים שפורטו לעיל, לא מצאתי מקום לדון בבקשה לצירוף מסמכים.