רע"א 7985/21 מיכל בן דוד בכור נ. דוד חיים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 21.10.2021 (ע"א 1487-06-20, סגן הנשיא (כתוארו אז) ש' שוחט והשופטים ע' רביד ו- נ' שילה ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 19.4.2020 ( ת"א 40525-09-18,

השופט (כתוארו אז) ט' חבקין ).

2.

מקורו של ההליך שבפני בעסקת מתנה משנת 2012 שבגדרה שני הוריו של המבקש 2 (להלן: המבקש ) העניקו לו במתנה את זכויותיהם בדירת מגורים (להלן: הדירה ). המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) היא אמו. יוער כבר עתה כי אביו של המבקש אינו צד להליך זה (להלן: האב ). במסגרת עסקת המתנה ההורים הצהירו בכתב על כך שהם מעניקים במתנה את זכויותיהם בדירה למבקש, ואילו המבקש הצהיר בכתב כי הוריו יוכלו להתגורר בדירה עד סוף ימיהם, וכי המתנה היא למעשה מתנה על-תנאי. יצוין כי בשנת 2015 התגרשו הוריו של המבקש ובמסגרת הסכם הגירושין, שבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו נתן לו תוקף של פסק-דין ביום 28.10.2015, האב הצהיר כי אין לו כל דרישות או טענות הקשורות לדירה (ועל כן הוא אינו צד להליך דנן). העברת הזכויות בדירה למבקש הסתיימה ברישום.

3.

ביום 18.8.2016 המבקש והמשיב 1 (להלן: המשיב ) כרתו הסכם למכירת זכויותיו של המבקש בדירה למשיב תמורת סך של 1,000,000 שקלים (להלן: הסכם המכר ). כדי לממן את רכישת הזכויות, המשיב רשם משכנתה בדירה לזכות המשיב 2, בנק מזרחי טפחות. בנוסף, המשיב השכיר את הדירה למבקש, שהתגורר בה יחד עם אמו, בין יום 20.12.2016 ליום 19.12.2017. לפי הסכם השכירות ביניהם, בתום תקופת השכירות היה על המבקש לפנות את הדירה.

4.

ביום 7.11.2017 המבקשת הגישה המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ה"פ 15154-11-17) ועתרה לכך שבית המשפט המחוזי ייתן פסק-דין הצהרתי לפיו לא ניתן לפנותה מהדירה (להלן: המרצת הפתיחה ). בהמשך לכך, המשיב הגיש תביעה לפינוי מושכר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, שהיא הבסיס להליך שבפני. בתביעה הוא טען כי רכש את הזכויות בתום לב, מבלי שידע על זכויותיה הנטענות של המבקשת. המשיב התייחס, בין השאר, לכך שעיין בהעתק רישום מפנקס הבתים המשותפים של הדירה, שבו הופיעו אומנם משכנתה והערת אזהרה לזכותם של נושים, אולם לא הופיע דבר הנוגע לזכויותיה הנטענות של המבקשת. המבקשים טענו מנגד, בין השאר, כי הסכם המכר היה הסכם למראית עין, וכי חלק נכבד מהסכומים שהמשיב שילם למבקש הוחזרו באמצעות האב לחברה הנמצאת בבעלותו של המשיב. כן נטען כי זכויותיו של המשיב בדירה כפופות להתחייבות שנתן המבקש למבקשת – קרי שתוכל להתגורר בדירה עד אריכות ימיה. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 8.7.2019, בהסכמת הצדדים לה ניתן תוקף של החלטה, נקבע כי ההכרעה בתביעה לפינוי המושכר תחייב את הצדדים גם בהליך המרצת הפתיחה (השופט ד' חסדאי ).

5.

בית משפט השלום דחה את טענות המבקשים וקבע כי ההסכמים שנכרתו בין הצדדים אינם הסכמים למראית עין. בית משפט השלום קבע גם כי התחייבות המבקש כלפי אמו אינה מקנה לה זכות קניינית בנכס. בית משפט השלום הוסיף כי בתחרות הזכויות בין המשיב למבקשת, המשיב זוכה, אף שהוא בעל התחייבות מאוחרת בזמן. זאת, מכיוון שמתקיימים תנאי סעיף 9 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969: העסקה הסתיימה ברישום לטובתו של המשיב, העסקה נעשתה בתמורה, וכן לא הוכח כי המשיב ידע על התחייבותו של המבקש למבקשת ואף לא שהיה עליו לדעת על כך. בית משפט השלום אף קבע כי המבקשת הייתה יכולה למנוע את התאונה המשפטית לו הייתה רושמת הערת אזהרה לטובתה. על רקע זה, ולאחר שקבע שהמבקשים שוהים בדירה ללא חוזה שכירות תקף, בית משפט השלום קיבל את התביעה לפינוי המושכר.

6.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה תוך שימוש בסמכות הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

7.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את הערעור שהגישו המבקשים על פסק-דינו של בית משפט השלום וכי פינויה של המבקשת מן הדירה גורם לה עיוות דין חריף, אשר מצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור. יצוין, כי בפתחה של בקשת רשות הערעור צוין שנכון למועד הגשתה ועקב פרויקט פינוי-בינוי, הדירה פונתה והחברה הקבלנית אמורה למסור "דירה משופרת" למשיב.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובה. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", והיא למעשה חוזרת על הטענות שנטענו בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ונדחו. נוסף על כך, הבקשה נטועה בנסיבותיהם הקונקרטיות – אף אם המורכבות – של הצדדים, אשר נדונו והוכרעו על-ידי הערכאות הקודמות, והיא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. כמו כן, לאחר עיון בפסק-דינו המקיף של בית משפט השלום, לא מצאתי כי נגרם למי מהמבקשים עיוות דין. מעבר לכך יצוין, כי עסקינן בבקשת רשות ערעור שביסודה פסק-דין שניתן בתביעה לפינוי מושכר. בשים לב לכך שכאמור המבקשת אינה מתגוררת בדירה בשלב זה, כלל לא ברור מהו הסעד הקונקרטי המבוקש על ידם במסגרת בקשת רשות הערעור. ניתן אף להעיר כי מרבית טענותיהם של המבקשים בבקשת רשות הערעור היו זהות לחלוטין לטענות שהועלו במסגרת הערעור שהוגש על ידם לבית המשפט המחוזי, מבלי שהם נדרשו לנפקות של שינוי הנסיבות שחל מאז (דהיינו, פינוי הדירה).

9.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 5