רע"א 8020/18 שמואל חיון אבא נ. יצחק הסמן

1.

בקשת רשות ערעור, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע, על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ע' חן-ברק ) בפש"ר 51497-02-15 מיום 31.10.2018, בגדרה הורה בית המשפט לנאמנת על נכסי החייב, לפעול למכירת נכס מקרקעין שבבעלותו.

2.

אקדים ואציין כי הבקשה שלפני הוגשה ללא פירוט עובדתי מספק, מבלי לצרף או להפנות להחלטות קודמות רלבנטיות, בתיק זה ובתיקים אחרים, באופן המקשה עד מאד לרדת לסוף דעתו של המבקש ולהבין את מכלול האירועים. זאת, בניגוד לנדרש על-פי תקנה 419(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מכל מקום, להלן הרקע הדרוש לענייננו כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה.

3.

המשיב 1 (להלן: הסמן ) מצוי בהליך פשיטת רגל. יש בידו זכויות קנייניות בנכס מקרקעין. הנאמנת ביקשה לבצע התמחרות בנוגע לזכויות אלו, אולם הועלתה הטענה כי הסמן מכר את זכויותיו בנכס המקרקעין למבקש (להלן: חיון ), עוד בשנת 2014. במסגרת דיון שהתקיים ביום 23.4.2018 ניתנה בעניין זה החלטה כדלקמן: "הנני מתירה לנאמנת לפעול לקידום מכירת הנכס [...] אין מקום לעכב את הליך ההתמחרות. ככל שמר חיון יגיש בעתיד תביעה כלשהי רלוונטית, הוא רשאי יהיה להגיש יחד עם תביעתו, בקשה לכל סעד זמני בנוגע להליך" (להלן: ההחלטה הראשונה ).

4.

חיון הגיש בקשה לעיכוב ביצוע החלטה זו, בשל הליכים שונים שנקט בהם על מנת להוכיח את בעלותו בנכס. בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטה צוין כי חיון נמנע מלהגיש תביעה לפסק דין הצהרתי על בעלותו בנכס, וחלף כך הגיש – פעמיים – תביעה לפינוי מושכר. בפעם הראשונה (עוד לפני ההחלטה הראשונה), נמחקה התביעה לאחר שחיון לא מילא אחר החלטתו של בית המשפט המחוזי אשר הורה לו להבהיר אם הסכם המכר הנטען השתכלל ואם נרשמו זכויותיו בנכס, וכן משום שלא הגיש תצהיר. לאחר מכן הגיש חיון תביעה נוספת לפינוי מושכר; תביעה זו נמחקה גם היא, תוך שבית המשפט הפנה את חיון לברר את שאלת הזכויות בנכס. בפעם הזו הגיש חיון ערעור על פסק הדין, והוא עודנו תלוי ועומד.

5.

בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי במסגרת הבקשה הנוכחית נקבע דיון, אליו זומנו הסמן וחיון; דיון זה נדחה מספר רב של פעמים, ולבסוף, משהתקיים, לא התייצבו אליו הצדדים (מנימוקים שלא שכנעו, כך נראה, את בית המשפט המחוזי). לגופו של עניין, כלל המסמכים הקיימים והעובדות המוסכמות, כל אלה מלמדים על כך שהעסקה הנטענת לא השתכללה: התמורה המוסכמת בחוזה לא שולמה; העסקה לא דווחה לרשויות המס והזכויות לא נרשמו; גם הסכום החלקי שנטען כי שולם, נעשה באמצעות מחיקת חובות עבר שהיו לחיון – טענה שלא הוכחה, ואף אם הייתה מוכחת, הרי שלא מדובר בתמורה בת ערך שיכולה לגבור על הענקה בטלה. על סמך המכלול, הורה בית המשפט לנאמנת לפעול למכירת הנכס, ולהודיעו תוצאות פעולתה עד ליום 30.1.2019.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה טוען חיון כי החלטת בית המשפט המחוזי מייתרת את בירור הערעור שהגיש במסגרת תביעתו השנייה לפינוי מושכר; כי ניתן משקל רב מדי לכך שהעסקה לא דווחה לרשויות המס; כי המלצת המותבים השונים שדנו בעניינו, והפנו אותו להליך של פסק דין הצהרתי – היא המלצה שגויה, שכן לפי הדין אין אפשרות לבקש סעד בדרך של פסק דין הצהרתי, כאשר קיימת אפשרות לתבוע סעד ממשי; וכי לבית המשפט של פשיטת רגל אין סמכות עניינית לדון ולהכריע בעניין הזכויות בנכס.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי את נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי צורך להידרש לתשובה מאת המשיבים. בית המשפט המחוזי הפנה את חיון לפני למעלה מחצי שנה לברר את זכויותיו בנכס, תוך שקבע כי אם יעשה כן יוכל לעתור לסעד זמני בקשר לכך. אכן, צודק חיון בכך שמי שאמור להכריע בשאלת זכויותיו הקנייניות בנכס הוא בית המשפט האזרחי המוסמך, ודווקא משום כך הפנה אותו בית המשפט של פשיטת רגל לעשות כן, אולם פעם ופעמיים נקבע כי חיון לא בחר בהליך המתאים לכך. על הקביעה השנייה החליט אמנם חיון לערער, אולם לא הציג טעם טוב לכך שעד להכרעה בערעור יוקפא מצבו של הנכס. ראשית, דומה שהדרך הראויה הייתה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת הערעור שהוגש על מחיקת תביעתו לפינוי מושכר, כפי שעולה גם מן ההחלטה הראשונה; שנית, גם אם נכון שבית המשפט של פשיטת רגל ידרש לכך, לא נראה שחיון העלה שיקולים רלבנטיים לעיכוב הביצוע: בקשר לסיכויי הערעור, חיון אינו תומך את טענתו הכוללנית בדבר האופן הנכון לבירור זכויותיו באסמכתא כלשהי, מלבד הטענה כי כך עולה "לפי כל ההלכות של בתי המשפט"; זאת, מעבר לקשיים הלכאוריים לגופו של עניין בטענתו של חיון בקשר לזכויותיו בנכס, שעליהם עמד בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות, הרי שמדובר בנכס מסחרי, כך שאת שוויו ניתן יהיה להשיב ככל שיתקבל ערעורו של חיון וייקבע שהוא בעל זכויות בנכס.

8.

משכך, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת, וממילא נמחקת הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.