רע"א 8024/15רע"א 8024/15

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח ) בהפ"ב 37091-07-15 מיום 21.10.2015, בגדרה קבע בית המשפט כי בין הצדדים לא התקיים הסכם בוררות לצורך הכרעה במחלוקת שנתגלעה ביניהם.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקשת היא חברה המתמחה במתן שירותי ייעוץ לבדיקת חיובים כספיים. בשנת 2012, עקב מכרז שפרסם משרד הביטחון, נכרת הסכם בין הצדדים שעניינו באספקת שירותי בקרת שכר בתחום מס ההכנסה למשיבה. פרטי ההסכם הותוו בטופס ההזמנה, בנספח הצהרת סודיות ובנספח "תנאים כלליים להזמנת משרד הביטחון" (להלן: נספח התנאים הכלליים ). בהמשך, נקשרו הצדדים במסגרת התקשרות-המשך בה התחייבה המבקשת לספק למשיבה שירותים נרחבים יותר (להלן: התקשרות ההמשך ).

2.

בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לתשלום נוסף שעל פי טענת המבקשת חבה המשיבה בגין שירותים שסופקו לה הן במהלך ההתקשרות המקורית והן במסגרת התקשרות ההמשך. המבקשת עתרה למינוי בורר שיכריע במחלוקת זו. את בקשתה סמכה המבקשת על הוראות סעיף 16(ג) לנספח התנאים הכלליים, אשר לשיטתה מהווה "תניית בוררות". המשיבה התנגדה לבקשה תוך שהטעימה כי הסעיף אינו נכנס בגדרה של תניית בוררות וממילא איננו חל על דרישת התשלום הנוסף לו טוענת המבקשת.

3.

בהחלטתו הגדיר בית המשפט המחוזי את השאלה שבמחלוקת, והיא – האם סעיף 16(ג) לנספח התנאים הכלליים מהווה תניית בוררות; וככל שכן, האם חל הסעיף על תביעתה של המבקשת לדרישת תשלום נוסף. בתוך כך נדרש בית המשפט להוראות סעיף 16 לנספח התנאים הכלליים שכותרתו "שינויים לפי דרישת המשרד" וקבע כדלקמן: ס"ק (א) קובע כי אם השינויים המתבקשים כרוכים בשינוי בהוצאות או במועד, תבוצע העבודה "תוך שינוי תמחיר כמוסכם בין הצדדים", ואם השינוי המתבקש אינו כרוך בשינוי בהוצאות או במועד, יבצע הספק את השינוי כפי שנדרש; ס"ק (ב) קובע כי המשיבה אינה רשאית לדרוש שינוי העולה על או הפוחת מ-25% ממחיר ההזמנה; ס"ק (ג) קובע כי :

"בהעדר הסכמה בס"ק (א) או (ב) לעיל

יובא העניין להכרעת אדם שהוסכם על ידי הצדדים, ואם לא הסכימו ביניהם , להכרעת אדם שימונה לצורך זה על ידי ראש לשכת עורכי הדין בתנאי שאדם זה אושר על ידי בטחון שדה.

החלטתו של אדם זה בדבר שינוי או העדר שינוי במחיר או במועד הביצוע או בדבר תחולת ס"ק (ב) יהיו סופיים".

ס"ק (ד) קובע כי בכל מקרה חייב הספק "להתחיל ללא דיחוי בביצוע השינויים הנדרשים מכוח סעיף זה וזאת מבלי להמתין להשגת הסכמה כאמור בס"ק (א) או (ב) או להכרעה כאמור בס"ק (ג)".

4.

לאחר בחינת הסעיף קבע בית המשפט המחוזי כי כל שניתן להסיק מלשונו הוא כי הצדדים התכוונו להפקיד בידיו של גורם שלישי את ההכרעה במחלוקת אפשרית בדבר שינויים בהזמנה אותם רשאית לדרוש המשיבה מהמבקשת ובהיקפם, והאם שינויים אלו כרוכים בשינוי בהוצאות המבקשת או מועד הביצוע, המחייבים תוספת תשלום. לפיכך, קבע בית המשפט כי אין מדובר בתניית בוררות, כי אם במנגנון הכרעה מוסכם לעניין מסוים , וזאת על אף שבהתאם לסעיף, ראש לשכת עורכי הדין הוא שימנה את אותו "אדם" – עובדה שיש בה לתמוך בטענת המבקשת. בית המשפט הדגיש כי מסקנתו זו נובעת מהיעדר השימוש בתואר בורר וכן בהגבלת סמכותו של אותו גורם שלישי בגדרי הסעיף אך להכרעה בשתי שאלות, ללא שיש בסמכותו אף להטיל חיוב כספי על המשיבה. לכך הוסיף בית המשפט כי אפילו היה מדובר בתניית בוררות הרי שלא ניתן להסיק כי תנייה זו חלה על תביעתה של המבקשת לתשלום נוסף בגין עבודות נוספות שביצעה, נוכח ניסוחו של הסעיף המגביל את החלתו אך לעניינים הקשורים בשינויים בעבודה קיימת. לצד זאת הטעים בית המשפט כי אין בהכרעתו להשליך לגוף תביעת המבקשת לתשלום נוסף מהמשיבה לגופה. מכאן בקשת הערעור שלפ נַ י.

טענות המבקשת

5.

בבקשה נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנות המצמצמת שהעניק לסעיף 16 לנספח התנאים הכלליים. לשיטת המבקשת הואיל וכל מחלוקת המתעוררת במסגרת הרחבת עבודה מחייבת פנייה ל"אדם" שלישי בהתאם לסעיפים 16 ו-17 לנספח התנאים הכלליים, המסקנה המתבקשת היא שמדובר בסעיף בוררות. עוד טוענת המבקשת כי טעה בית המשפט בעת שעיגן קביעתו בהיעדר השימוש במונח בורר, שעה שהטעים כי אזכורו של ראש לשכת עורכי הדין בסעיף 16 עשוי לשמש אינדיקציה לכך שמדובר בסעיף בוררות. זאת ועוד, לשיטת המבקשת מסקנת בית המשפט באשר לפרשנות סעיף 16 אף מתיישבת עם הגדרת הבוררות שהיא הפקדת הליך בידיו של גורם מוסמך. עוד נטען כי נספח התנאים הכלליים הוא בגדר חוזה אחיד והואיל וכך היה על בית המשפט להעניק לסעיף 16 פרשנות מרחיבה לטובתה של המבקשת. בנוסף טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט משקבע כי סעיף 16 איננו חל על העבודות הנוספות שביצעה במסגרת התקשרות ההמשך. לצד אלה, מעלה המבקשת טענות נוספות לגוף ההתקשרות בין הצדדים, אשר אינן נדרשות לצורך הכרעה בבקשה.

6.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 8.12.2015 הגישה המבקשת, במסגרת בקשת רשות הערעור, בקשה לחיוב המשיבה בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: הפקודה ). בבקשה זו טענה המבקשת כי המשיבה הגישה תצהירים כוזבים במסגרת הליך הבקשה לסעד זמני מטעם המבקשת, אשר לו נעתר בית המשפט המחוזי.

הכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להורות על הגשת תשובת המשיבה.

8.

כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת במשורה, ואך באותם מקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 9722/07 ציינווירט נ' כהן , פסקה 20 (10.11.2008); רע"א 3795/14 יוחנן נ' חברת יד אל מנחת בע"מ, פסקה 7 (19.6.2014)]. סבורני, כי מקרה זה אינו נמנה על המקרים הללו. טענות המבקשת הלכה למעשה אינן מעוררות כל שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, והן תחומות כולן למחלוקת הקונקרטית שבין הצדדים שעניינה בשאלה האם סעיף 16(ג) מהווה תניית בוררות או לא. זאת ועוד, המבקשת סומכת את בקשתה בעיוות דין שעשוי להיגרם לה נוכח הימשכות הליך הבירור בדרישתה לתשלום נוסף מאת המשיבה בהליך משפטי שלא לפני בורר. טענה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן מובן כי ככל שהמשיבה חבה כספים למבקשת, ניתן יהיה ליתן לכך מענה במסגרת ההליך המשפטי ה"רגיל", ואין בכך כדי ללמד על הצדקה לבירור העניין במסגרת של הליך בוררות דווקא.

9.

זאת ועוד, אציין כי גם לגוף הטענות לא ראיתי לקבל את הבקשה. בעיקרו של דבר הבקשה מופנית נגד קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר פרשנות סעיף 16 לנספח התנאים הכלליים. אכן, התבוננות ראשונית

בלשונו של סעיף 16(ג) אמנם מעוררת שאלה האם אין מדובר בתניית בוררות בין הצדדים, וככל שכן, מהו היקפה. יחד עם זאת, דומני כי בית המשפט המחוזי התמודד היטב עם שאלה זו. יצוין, בית המשפט

לא התעלם מסעיף 16 ודן בו באופן מעמיק וממצה [בהקשר זה ראו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך א 544-533 (מהדורה רביעית, 2005); ולהרחבה אודות מלאכת הפרשנות של תניית בוררות כאמור, השוו: רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרוייקטים (בנייה) 1989 בע"מ נ' מצפה כנרת 1995 בע"מ

פ"ד נו(5) 156 (2002)].

כפי שקבע בית המשפט, הסמכויות שהוענקו במסגרת סעיף 16(ג) האמור לאותו "אדם" – הגורם השלישי שהוסמך להכריע בין הצדדים – אינו יכול להתפרש כתניית בוררות כמשמעה בדין בנסיבות המקרה. יתרה מכך, כאמור בפסק הדין, אף אם ניתן היה לראות בסעיף זה כתניית בוררות בהקשרים מסויימים, הרי שתחולתה של אותה התנייה היא מגודרת, ואינה חלה על דרישתה של המבקשת לתשלום נוסף הנובעת מן העבודות הנוספות שסיפקה למשיבה.

10.

בשולי הדברים, אוסיף כי לא ראיתי לקבל את הבקשה לחיוב המשיבה בהתאם לסעיף 6 לפקודה. בקשה זו עניינה בפגם שלטענת המבקשת מצוי בהתנהלותה של המשיבה בהליך המשפטי שהתנהל ביניהן בבית המשפט המחוזי, והדעת נותנת – וכך גם מורה הדין – כי בקשה מעין זו תופנה ראשית לערכאה הדיונית להכריע בה קודם שתוגש לערכאת הערעור [ראו: עע"מ 3192/14 גרנות נ' האגודה שיתופית רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חרות

(31.12.2015)].

11.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.