רע"א 8046/06 מדינת ישראל נ. הנאמן הציבורי בתפקידו כנאמן בהקדש "נאמנות התי

1.

בהליך שבכותרת

התעוררה שאלת הדרך הראויה להשגה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בהמ. 310417/95 (כב' השופטת ו' אלשייך) מיום 3.8.06 (להלן: ההחלטה). המבקשת הגישה ערעור על ההחלטה (ע"א 8702/06), ובנוסף הגישה מטעמי זהירות, לטענתה, גם בקשת רשות ערעור על ההחלטה (רע"א 8046/06), תוך שהיא מציינת כי לשיטתה מוקנית לה זכות ערעור.

2.

המשיב הינו נאמן יחיד בהקדש "נאמנות התיאטרון הבימה" (להלן: התיאטרון), אשר מונה על ידי בית המשפט קמא במסגרת הליך שיקום התיאטרון. הליך זה עודו מתנהל בפני בית המשפט קמא עד שיושלם השינוי המבני של התיאטרון (להלן: תיק השיקום). בין המשיב וממשלת ישראל נחתם "הסכם הבראה", לשם ניהולו התקין של התיאטרון והפעלתו השוטפת. במסגרת ההסכם, העבירה המבקשת (מדינת ישראל) הקצבות שנתיות והלוואות למשיב. בנוסף, הוקמה ועדה שתפקידה לעקוב אחר ביצוע ההסכם, ובסמכותה להחליט על קיזוז החזרי הלוואות מן ההקצבות השנתיות המוענקות לתיאטרון (להלן: הועדה). במהלך ביצוע ההסכם, קיצצה המבקשת את התקציבים המועברים לגופי תרבות בכלל, ולתיאטרון נשוא הסכם ההבראה בפרט. כתוצאה מכך נוצרה הפחתה משמעותית בהכנסתו של התיאטרון. בנוסף, המבקשת קיזזה סכום של שני מיליון ₪ מההקצבה שהעניקה לתיאטרון בשנת 2005 כהחזר הלוואה. המשיב סבר כי הסכם ההבראה מקנה לתיאטרון מעין חסינות מפני הקיצוץ הכללי בתקציבים, וכי בשל שינוי הנסיבות על המבקשת להתאים את שיעור החזרי ההלוואות שהעניקה למשיב במסגרת ההסכם. לפיכך פנה המשיב לבית המשפט קמא במסגרת תיק השיקום בבקשה, בין היתר, לפטור אותו מהשבת יתרת הלוואה שקיבל מהמבקשת במסגרת הסכם ההבראה. בהחלטת בית המשפט קמא נקבע, כי עצם קיומו של הסכם ההבראה אינו מקנה למשיב חסינות מפני שינויים בשיעור התמיכה הכללי הניתן לגופי תרבות. עם זאת נקבע, כי על המבקשת להשיב את סכום הקיזוז בתקציב התיאטרון בשנת 2005 אשר לא אושר כדין על ידי הועדה, וכן, כי על הועדה להתכנס מחדש ולקבוע פריסה חדשה והולמת של יתרת חובו של התיאטרון למבקשת. נקבע עוד, כי עד מתן ההחלטה המחודשת של הועדה, לא ייערכו קיצוצים וקיזוזים נוספים בהקצבתו של התיאטרון. לבסוף, חוייבה המבקשת לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ₪. מכאן השגת המבקשת. בהחלטתי מיום 30.10.06 ביקשתי את עמדת הצדדים בשאלת הדרך לבירור השגת המבקשת, אם על דרך של ערעור בזכות או רשות ערעור.

3.

המשיב טוען כי הדרך הנכונה לבירור ההליך הערעורי על ההחלטה הינה בקשת רשות ערעור. לטענתו, הסעדים שניתנו במסגרת ההחלטה בעניין ביטול הקיזוז בתקציב שנת 2005 וחיוב המבקשת בהוצאות הינם סעדים סופיים, ולגביהם ניתן למעשה פסק דין חלקי, המקנה זכות ערעור. על רכיבי פסק הדין החלקי לא ערערה המבקשת. המשיב טוען כי המבקשת מערערת על הסעדים בעניין כינוס הועדה לשם מתן החלטה מחודשת בדבר פריסת ההלוואה, שעד שתינתן, לא ייערכו קיצוצים או קיזוזים נוספים בהקצבת התיאטרון. סעדים אלו אינם סופיים, ומשמשים אך כשלב ביניים בדרך לבירור הסעד הסופי. לא מדובר בקביעה אופרטיבית מיידית אלא במתן הזדמנות למבקשת לקבל החלטה חדשה ומושכלת שלאחריה יהיה ניתן לומר כי המחלוקת בין הצדדים הסתיימה או שיש צורך בהמשך התערבותו של בית המשפט קמא. רכיבים אלו בהחלטה מהווים אם כן "החלטה אחרת", המהווה בסיס להמשך התדיינות בין הצדדים. לפיכך היא ניתנת לערעור בכפוף לקבלת רשות בית משפט זה.

4.

המבקשת טוענת כי מוקנית לה זכות ערעור על ההחלטה, שכן ההחלטה מסיימת את ההליך. המבקשת טוענת כי בבחינת סיווג ההחלטה יש להתייחס למסגרת הדיונית בה ניתנה, ולהקביל את הליך השיקום להליך של פירוק חברות או פשיטת רגל. על פי הפסיקה, יש לראות בהחלטה המסיימת עניין שנתנה במסגרת הליך פירוק חברה פסק-דין סופי לצורך ערעור, על אף שהליכי הפירוק נמשכים. המבקשת טוענת כי במקרה דנן, ההחלטה סיימה את דיונו של בית המשפט קמא בבקשת המשיב, ולפיכך לא קבע בית המשפט כי התיק יוחזר אליו לאחר שתינתן החלטה מחודשת על ידי הועדה. מקום שמ דובר

בהחלטה המסיימת את הדיון בהליך אין חשיבות לשאלה האם מ דובר

בקביעה אופרטיבית לשם סיווג ההחלטה כ"פסק דין חלקי" או "החלטה אחרת". לפיכך "מבחן ההחלטה האופרטיבית" שמציע המשיב אינו יכול לעמוד. המבקשת טוענת עוד, כי ממילא תקפה בערעורה גם את קביעותיו של בית המשפט קמא אליהן התייחס המשיב כפסק דין חלקי המקנה זכות ערעור. לאור כל זאת טוענת המבקשת כי מוקנית לה זכות ערעור על ההחלטה.

5.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, נחה דעתי כי יש לברר את ההליך שבכותרת כערעור בזכות. מקובל על בעלי הדין שלפני, וזו גם ההלכה בנדון, כי שאלת סיווגו של הליך כערעור בזכות או ברשות הינה פועל יוצא של השאלה אם ההחלטה המותקפת הינה "פסק-דין" או "החלטה אחרת", לא במובן הפורמלי של הכותרת שניתנה לה, אלא במובן המהותי. מהות זו אינה אלא התשובה לשאלה אם בית המשפט קמא הכריע הכרעה סופית בעניין נשוא המחלוקת, הכרעה העומדת על רגליה היא. על יסוד אמת מידה זו, מקובלת עלי עמדת המבקשת לפיה עומדת לה זכות ערעור במקרה דנן. נכון הדבר כי הליכי השיקום והסדר ההבראה הם בני שנים מספר, וליתר דיוק למעלה מעשור. אולם הבקשה שהגיש המשיב "למתן הוראות" ביקשה לשנות במידה רבה את פרטי ההסדר שגובש בשל שינוי הנסיבות, ובקשה זו עומד על רגלה היא. במובן זה נפרדת היא גם מההליך שנתקיים בשעתו לפני כב' השופט לויט. זאת ועוד: מקובלת עלי הטענה לפיה הכרעתו של בית המשפט קמא בבקשה למתן הוראות סיימה למעשה את המחלוקת בעניינים שנדונו בה. נכון הדבר כי החלטת ועדת השלושה בוטלה והוטל עליה להתכנס בשנית, אולם אין בנתון זה של צורך בכינוס הועדה בכדי לגרוע ממעמדה כעצמאי של החלטת בית המשפט קמא ויש לראות אותה כאמור כמסיימת את ההליך בנדון. במובן זה, לא מצאתי ממש בהבחנה שביקש המשיב לעשות בין החלק האופרטיבי של ההחלטה לחלק שאינו אופרטיבי, מה גם שהמבקשת משיגה על מכלול הקביעות של בית המשפט קמא בנדון.

6.

התוצאה היא, כי יש למחוק את רע"א 8046/06 ולהמשיך בבירור ע"א 8702/06. נוכח העובדה כי הודעת הערעור בע"א 8702/06 הינה חלקית ואינה כוללת את מלוא הטיעון שהובא ברע"א 8046/06, תהא המבקשת רשאית לתקן את הודעת הערעור בע"א 8702/06 בהתאם תוך 15 ימים מעת המצאת החלטה זו. החלטתי זו תתויק בתיקי השופטים בע"א 8702/06. אין צו להוצאות בבקשה זו.