רע"א 8064/12 דה כהן בע"מ נ. ראובן כהן

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן ), מיום 9.10.2012 בע"א 5075-06-12, בשבתו כבית המשפט לערערים על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט ח' שרעבי ), מיום 1.5.2012 בת"א 1138-07-08.

2.

המשיבים הגישו תביעה כספית בסך של 300,000 ש"ח נגד המבקשים בגין עילה חוזית. בבסיס התביעה היה נכס מקרקעין בזיכרון יעקב שהמשיבים השכירו למבקשת 1 (להלן - המבקשת ), כאשר המבקשים 2 ו-3, מנהלי המבקשת ובעלי השליטה בה, ערבו להתחייבויותיה ביחד עם אדם נוסף, שהיה עובד של המבקשת (להלן - הערב הנוסף ). בית משפט השלום קיבל את רוב התביעה וחייב את המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבים את הסכומים שקבע. על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בו התמקדו במספר טענות.

3.

בית המשפט מחוזי דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום נימק כראוי את מסקנתו למחוק את התביעה נגד הערב הנוסף. נקבע כי הוכחה כראוי "כוונה משתמעת אחרת" להפטיר את הערב הנוסף, לאחר ששכנע את בא-כוח המשיבים שהוא עובד שכיר במבקשת ולכן אין לחייבו בחיוביה. לעומת זאת, קבע בית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי אישר, כי אין להפטיר גם את המבקשים 2 ו-3 מערבותם. בית המשפט דחה גם את הערעור על הקביעה לפיה המערערים הפרו את חוזה השכירות. בית המשפט קבע שמדובר בפרשנות שנתן בית משפט השלום לעדויות ששמע ובמסקנות מפרשנות זו, וכי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו שכן הם מעוגנים היטב בחומר הראיות ובעדויות שהובאו. בית המשפט הוסיף שאין להתערב בקביעה לפיה חויבו המבקשים לשלם שכירות גם לאחר שרפה שפגעה בנכס. בית המשפט קבע שעל פי קביעות בית משפט השלום המבקשים המשיכו להחזיק בנכס חרף הנזק שנגרם לו בשריפה ולכן בצדק חויבו בתשלום (מופחת) עבור תקופה זו. בעקבות פסק הדין הוגש הערעור שלפניי.

4.

המבקשים מתמקדים בבקשה זו בשני נושאים בלבד. לטענתם, היה מקום לקבוע כי חובת ההוכחה על אי מתן הפטר למבקשים 2 ו-3 רובצת על המשיבים, ולא להפך. לדעתם, משעה שהערב הנוסף הופטר מחיוביו, עובר הנטל לכתפי נותן ההפטר להוכיח כי מן ההפטר משתמעת "כוונה אחרת", להפטיר אותו בלבד ולא אף אחד אחר. המבקשים טוענים עוד כי המשיבים לא עשו דבר על מנת לעמוד בנטל זה ומשיגים על כך שהערב הנוסף לא הובא לעדות ואף לא הוצג ההסדר בינו לבין המשיבים. לפיכך הם מבקשים לקבוע כי משעה שהופטר הערב הנוסף לחיוב המבקשת, מופטרים אף המבקשים 2 ו-3 מערבותם.

5.

המבקשים טוענים עוד כי לא היה מקום לחייב את המבקשת לשלם דמי שכירות מיום השריפה, בו חדל הנכס, למעשה, להתקיים. לדעתם, אין כל משמעות אופרטיבית לשאלה האם הוחזרה החזקה בנכס למשיבים לאחר השריפה, שכן על פי דין פוקעת חובת תשלום דמי השכירות כאשר אין עוד מושכר בנמצא. לכן גם אין לראות, לדעתם, בהתנהלות המבקשת, "ויתור על הפטור מתשלום דמי שכירות". לטענתם, המשיבים אף לא טענו כך, וממילא לא נגרם להם כל נזק מאי תפיסת החזקה בנכס מיום השריפה ואילך, בהעדר יכולת לשפצו. לפיכך, אין לדעת המבקשים כל עילה לפיצוי בהקשר זה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. הטענות שמעלים מבקשים נוגעות לקביעות שאינן מעלות שאלה עקרונית שבמשפט אשר השלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין הצדדים, המצדיקה דיון בה ב"גלגול שלישי" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הדברים נכונים הן לגבי הטענה בנוגע לאי מתן הפטר למבקשים 2 ו-3 מערבותם, והן לגבי הטענה נגד חיוב המבקשת לשלם דמי שכירות מיום השריפה ואילך. התרשמתי כי פסק דינו של בית משפט השלום ארוך ומקיף, וכי בסוגיות אלו נימק את קביעותיו כראוי. בית משפט השלום קבע שלא נחתם הסכם בין המשיבים לבין הערב הנוסף, אך גם העדרו אינו מלמד על מתן הפטר גם למבקשים 2 ו-3, ובדין קבע כאמור, לאור אומד דעת הצדדים כפי שהוכח לפניו. מכל מקום, כפי שקבע בית המשפט, המבקשים זכאים לתבוע את הערב הנוסף, אם סוברים הם ששילמו יותר מכפי חלקם היחסי. אשר לחיוב בתשלום דמי שכירות מיום השריפה ואילך, גם כאן קבע בית המשפט, לאור הראיות שהונחו, לפניו שהשריפה כשלעצמה אינה מעבירה את החזקה בנכס מהשוכר למשכיר, וכי המבקשת המשיכה להחזיק בנכס בפועל אף לאחר השריפה, בהליך משפטי מקביל. משכך, בצדק קבע כי היא אינה יכולה לטעון אחרת בהליך דנא. על יסוד כל האמור, דין הבקשה, אפוא, להידחות.

הבקשה נדחית. משלא הוגשה תשובה אין צו להוצאות.