רע"א 8077/07 האיגוד המקצועי לתקליטנים בישראל ו-155 מבקשים נוספי נ. אקו"ם

1.

המבקשים הודיעו בתאריך 10.6.2009 כי הם מבקשים לחזור בהם מן הבקשה למתן רשות ערעור, ככל שהיא מכוונת נגד ההחלטה שלא להעניק להם סעדים זמניים, אך זאת בכפוף לביטול החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד להשית על המבקשים במסגרת ההליך האמור הוצאות בסך 20,000 ש"ח ל טובת המשיבה (להלן: ההוצאות ). בעקבות החלטתי מתאריך 11.6.2009, שבה הובהר כי לא ניתן להיעתר לבקשתם כמות שהיא, מסרו המבקשים בתאריך 15.6.2009 הודעה משלימה, ממנה עולה כי הם אינם עומדים עוד על הבקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה בענין הסעדים הזמניים (אף כי לשיטתם – החלטה זו לא היתה מוצדקת ודינה היה להתבטל יחד עם החיוב בהוצאות), אלא הם מבקשים כי אדון רק ברכיב ההוצאות שבהחלטה. לחלופין הם מציעים כי הבקשה תימחק כולה, בכפוף להבהרה כי אם יזכו המבקשים בהליך העיקרי, יתבטלו ההוצאות, וכי לא יהיה במחיקת הבקשה כדי למנוע מהם מלהשיג על ההוצאות במסגרת ערעור על פסק הדין בהליך העיקרי, אם יפסידו שם.

2.

לא ניתן להיעתר לריישא שבהצעתם החלופית של המבקשים. מובן שבעל דין רשאי לערער על כל החלטת ביניים הנבלעת בפסק הדין, במסגרת ערעור על פסק הדין בהליך העיקרי (כאמור בסייפא להצעה החלופית), אולם חלקה הראשון של אותה הצעה (הוצאת הבהרה בענין בטלות ההוצאות, אם יזכו המבקשים בהליך העיקרי) – איננו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין (ראו: תקנה 511(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

מכאן, שניתן לדון רק בבקשה העיקרית של המבקשים, והיא – השגתם על ההוצאות שנפסקו לחובתם בהליך נשוא הבקשה. ראוי לציין כי המקום להעלות השגה כאמור היה מלכתחילה בגדרה של הבקשה למתן רשות ערעור עצמה, אף שמובן שההוצאות שנפסקו נגדם היו מתבטלות אם הבקשה היתה מתקבלת לגופה (עניין שיצוין כי לא היה פשוט כלל ועיקר, חרף סברת המבקשים, אולם עתה אין צורך לקבוע מסמרות בדבר). בידי המבקשים היתה, כמובן, גם שמורה הזכות להעלות את השגתם בענין ההוצאות כבקשה חלופית מפורשת, למקרה שתידחה בקשתם לגופה, והם לא עשו כן כיאות. חרף האמור, בנסיבות הענין אני נכון לדון בהשגתם של המבקשים על רכיב ההוצאות, על יסוד הטענות שהעלו בהודעתם מתאריך 10.6.2009, ובפרט כי ההוצאות הושתו עליהם אף שלא התקיים דיון ולא נחקרו מצהירים, שכן ההחלטה ניתנה רק על סמך כתבי בי-הדין שהוגשו.

3.

דין טענות המבקשים בסוגיה הנ"ל – להידחות, משני טעמים:

(א)

ראשית , אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסיקת הוצאות אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 356/81 הרבסט נ' רינסקי , פ"ד לח(1) 167 (1984)), שמקרה זה איננו נמנה עמם.

(ב)

שנית , ולגופם של דברים: בעל דין שהפסיד בדינו, או שבקשתו לא נתקבלה, חייב ככלל בתשלום הוצאותיו הריאליות של בעל דינו (בכפוף לשיקולים שונים, כמפורט ב-ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" , פ"ד ס(1) 391 (2005); ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הועדה מקומית לתכנון ובניה, נצרת עילית , פ"ד ס(1) 600 (2005)). השתת הוצאות בסכום של 20,000 ש"ח בהליך נשוא הבקשה שבפניי ודאי איננה חורגת מגדר הסביר, אף אם ההחלטה ניתנה על יסוד הכתובים בלבד. חיוב זה משקף באופן הולם את הצורך של המשיבה להידרש למסירת תשובה סדורה ומפורטת כל צרכה לעתירת המבקשים לסעדים זמניים. אילו היה מתקיים דיון בעל-פה ועריכת חקירות למצהירים, יכולות היו ההוצאות שהושתו על המבקשים להיות גבוהות אף יותר. עוד יצוין, בשים לב לטענת המבקשים כי המקום לדון בהוצאות הוא בשלב הסיכומים ולא בשלב הליך הביניים, כי אף שבית משפט רשאי לדון בהוצאות בהליכי ביניים גם בתום ההליך העיקרי, הרי שהוא איננו חייב לעשות כן דווקא בשלב זה, והוא בהחלט רשאי (ותדיר – אף רצוי שיעשה כן) לחייב בעל דין שעמדתו נדחתה בהליך ביניים – לשאת לאלתר בהוצאות בעל דינו בהליך האמור. מובן עם זאת, שאם המשיבה תזכה בסופו של דבר בתובענה, כפי שזכתה בהליך נשוא הבקשה שלפניי, ואם תמצא הערכאה הדיונית שטרחת עורכי דינה של המשיבה בהכנת תשובתה לבקשה לסעדים זמניים (טרחה שבגינה שופתה המשיבה בדרך של חיוב בהוצאות, כאמור), שימשה אף להתגוננות מפני ההליך העיקרי, יוכל בית המשפט להתחשב בכך במסגרת פסיקת ההוצאות הסופיות שיבואו לביטוי בפסק הדין.

4.

זאת ועוד – אחרת. יש לחזור ולציין כאן שלאור ההלכה הפסוקה (רע"א 7152/94 שידלוב נ' קיהן , פ"ד מט(5) 309 (1996)) – ההכרעה בבקשה זו שבפני איננה חוסמת את המבקשים מלהשיג בעתיד על ההחלטה, נשוא הבר"ע.

5.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה לרשות ערעור נדחית. בהתחשב באמור בהודעת המשיבה מתאריך 10.6.2009, ומשנסוגו המבקשים מעיקר בקשתם – אין צו להוצאות.