רע"א 8085/99 מניס ירון נ. גרשגורן שירלי

1.המשיבה נטלה חלק בחוג רכיבה על סוסים שנוהל על ידי המבקשת 2. המבקש 1 שימש מדריך הרכיבה. ביום 17.12.1993 יצאה קבוצת רוכבים ובראשה המבקש 1 לרכיבה באזור המושב נהלל. המשיבה נמנתה על הקבוצה. בשלב מסוים, בעת שעברו הרוכבים בין שתי שורות של עצים, הורה להם המבקש 1 לעבור למהלך מהיר יותר של רכיבה. מייד לאחר מכן, פרצו, לפתע, מספר סוסים, וביניהם סוסה של המשיבה, בדהרה קדימה. יתר הרוכבים הצליחו להשתלט על סוסיהם, אך סוסה של המשיבה שינה לפתע את כיוון הדהירה, סטה לעבר אחד העצים שבשדרה, וראשה של המשיבה נחבט באחד מענפיו. כתוצאה מהפגיעה איבדה המשיבה את הכרתה וניזוקה בשיניה ושפתיה. בשל נזקי הגוף שסבלה, הגישה המשיבה תביעה, כנגד המבקשים 1 ו2-, לבית משפט השלום בחיפה.

2.בית משפט השלום דחה את התביעה. רכיבה על סוסים, כך נקבע בפסק הדין, טומנת בחובה סיכון מובנה. בהצטרפה לחוג הרכיבה לקחה על עצמה המשיבה, כך נקבע, את הסיכון כי במהלך הרכיבה עשוי סוס לצאת מכלל שליטה. עצם הרכיבה בין שדרת העצים לא הקימה לדעת בית משפט השלום חובת זהירות קונקרטית שהופרה בנסיבות המקרה.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהגישה המשיבה. שלושת שופטי ערכאת הערעור סברו, פה-אחד, כי היה על המבקש 1 לצפות את האפשרות לאובדן שליטה באחד הסוסים תוך כדי רכיבה של קבוצת מתלמדים. היה עליו, לפיכך, לנקוט בצעדים המתחייבים מכך, כגון הימנעות מרכיבה בשדרת עצים. עם זאת, נפסק, בדעת הרוב, כי נתקיים אשם תורם אצל המשיבה, בשיעור של 20%.

3.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבקשת רשות ערעור. המבקשים סבורים כי לפסק הדין השלכות מבחינת המדיניות המשפטית הראויה בכל הנוגע לעיסוק בתחומי פעילות ספורטיבית וכי "המסר העולה ממנו" הוא כי יש להמנע מכל פעילות ספורטיבית הטומנת בחובה סיכון אינהרנטי. עוד הם טוענים כי בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנותיו בדבר הפרת חובת הזהירות על תשתית ראייתית קלושה בכך שנתונים משמעותיים רבים הנוגעים לתנאי השטח המדוייקים לא הוכחו, ולא הוגשה כל חוות דעת מקצועית לעניין הרכיבה על סוסים. הם סבורים שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מתעלם משאלות הנוגעות לקשר הסיבתי שבין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם, שלא היה מקום לשלול את מסקנתו של בית משפט השלום כי קמה למבקשים הגנה של הסתכנות מרצון, וכי לחילופין, היה מקום לקבוע שיעור גבוה יותר של אשם תורם מזה שנקבע בפסק הדין.

4.לא שוכנעתי כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעורר שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור לערכאת ערעור שניה. לא נתקיים כאן אף לא אחד מן המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור, היינו, מקרים המעוררים "שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה;

מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם, בין בעמדה בפני עצמה, ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים או מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין;

במילים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (דברי הנשיא מ' שמגר בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, בעמ' 128).

פסק הדין של בית המשפט המחוזי לא מחדש הלכה ואינו סוטה מהלכות קיימות בסוגייה. בהתבססו על ממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה רשאי היה בית המשפט המחוזי להגיע למסקנה כי הסיכון שלקח המבקש 1 בבחירת תוואי הרכיבה תוך מעבר למהלך רכיבה מהיר יותר, היווה סיכון בלתי סביר בנסיבות המקרה.

דין הבקשה אפוא להידחות. משלא נתבקשה תגובה, אין מקום ליתן צו להוצאות.