רע"א 8089/18 אהרון פרקש נ. שלי פרומה פוניאצ'ק לפירו

1.

בפני בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע הנסבות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.10.2018 (ע"א 67437-07-18, סגני הנשיא י' שנלר ו- ק' ורדי והשופטת ע' רביד ). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 15.7.2018 ( תא"ח

8892-05-18, השופט י' נמרודי ).

2.

ביום 9.4.2017 נחתם חוזה שכירות בלתי מוגנת בין המבקשים לבין המשיבה בנוגע לדירה בשדרות בן גוריון בתל אביב (להלן בהתאמה: החוזה ו- הדירה ). תקופת השכירות נקבעה מיום 1.5.2017 ועד ליום 30.4.2018. למבקשים ניתנה בחוזה אופציה להאריך תקופה זו למשך שנה בכל פעם, עד ארבע פעמים (ובסך הכול עד ליום 30.4.2022), בתנאים מסוימים הנוגעים למתן הודעה על כך במועד והעברת מלוא דמי השכירות לשנה הבאה.

3.

ביום 3.5.2018, משחלפה שנה ממועד תחילת השכירות, הגישה המשיבה תביעה לפינוי המבקשים מהדירה. בתביעה טענה המשיבה כי המבקשים לא מימשו את האופציה להארכת החוזה בהתאם לאמור בו, ואף הפרו את תנאי החוזה באופנים נוספים.

4.

בית משפט השלום דחה את התביעה, בקבעו כי המבקשים מימשו את האופציה שניתנה להם בחוזה כדין. באופן יותר ספציפי, בית משפט השלום פסק כי עמידתה של המשיבה על טענותיה בנסיבות שבהן שולמו לה כמעט כל התשלומים הנדרשים לצורך מימוש האופציה, גם אם באיחור מסוים, אינה מתיישבת עם חובת תום הלב המוטלת על צד לחוזה לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. כמו כן, קבע בית משפט השלום כי הטענות הנוגעות להפרות אחרות של החוזה לא הוכחו על-ידי המשיבה.

5.

המשיבה הגישה ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, וזה התקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי התנאים למימוש האופציה בחוזה הם ברורים וכי המבקשים לא עמדו בהם במלואם – הן כי איחרו בהעברת התשלומים הנדרשים והן כי עיכבו וקיזזו סכומים מסוימים שלא בהתאם לחוזה. עוד נקבע כי עמידת המשיבה על קיום תנאי החוזה כלשונם אינה, בנסיבות אלו, עמידה על זכות בחוסר תום לב. במישור האופרטיבי הורה בית המשפט המחוזי למבקשים לפנות את הדירה עד ליום 31.12.2018.

6.

הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועו. המבקשים טוענים כי פסק הדין הוא שגוי, וכי הוא מעלה סוגיה עקרונית "בדבר היחס שבין חובת תום הלב בקיום חוזה לבין דרישה לקיום דווקני של תנאי האופציה". לשיטת המבקשים, בית המשפט המחוזי התעלם מ"התמונה בכללותה", ובכלל זה משיפוץ נרחב שביצעו בדירה בהסתמך על הידיעה שיוכלו להאריך את חוזה השכירות ומליקויים שונים שהתגלו בדירה והמאמצים שהושקעו בתיקונם. כן מלינים המבקשים על כך שפסק הדין אינו מתייחס להשבת דמי השכירות ששולמו בגין התקופה שמעבר למועד שנקבע לפינויים.

7.

לאחר שבחנתי את טענותיהם של המבקשים, ואף מבלי להידרש לתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בעיקרו של דבר, איני סבורה כי הבקשה מעלה שאלה ציבורית או משפטית בעלת חשיבות כללית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). השאלות שביקשו המבקשים להציג כעקרוניות אינן כאלו, אלא נוגעות ליישום הכללים והעקרונות המשפטיים בדבר קיום חוזה בתום לב על עניינם הספציפי. אף דרך ניסוחן של השאלות מעידה על היותן נטועות בנסיבות המקרה. כמו כן, לא השתכנעתי שהותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו תגרום למבקשים עיוות דין חמור. זאת כמובן מעבר לאכזבה הנלווית לדחיית טענותיהם ולפינוי הנכס. לא למותר לציין כי הלכה למעשה התוצאה המתקבלת היא שהמבקשים מוסיפים להתגורר בנכס במשך שמונה חודשים מעבר לתקופת השכירות המקורית.

8.

סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.