רע"א 810/98 נאאלה ג'אודת אלזרו נ. הקדש משה ויטנברג

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים ו' זילר, י' צור, א"צ בן זמרה) בע"א 4275/97 מיום 19.1.98.

העובדות במקרה דנן מורכבות וסבוכות, ודי לנו אם נביא בקצרה רק את אלה הנדרשות להכרעה בבקשה. המבקשת פנתה לבית-משפט השלום בבקשה לפסק-דין הצהרתי, שלפיו הינה דיירת מוגנת בדירת מגורים שבבעלות המשיב (להלן: תביעת המבקשת). בהליך משפטי קודם תבע המשיב את סילוק-ידה של אמה של המבקשת (להלן: תביעת המשיב), כשטענת ההגנה היתה, כי לאם זכות דיירות מוגנת בנכס. מאחר שהאם נפטרה קודם להגשת התביעה, הופנתה זו כנגד עזבונה. במהלך הדיון אף הושגה הסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין, שלפיה מופנית התביעה אך ורק כנגד העזבון, ולא כנגד היורשים עצמם. תביעת המשיב נתקבלה, ונקבע כי למנוחה, ומכאן שאף לעזבון, אין זכות לדיירות מוגנת בנכס.

במהלך הדיון בתביעת המבקשת טען המשיב כי נגד המבקשת עומד מעשה בית-דין, וזאת בהסתמך על הכרעת בית-המשפט בתביעה שהגיש. לעומתו טענה המבקשת, כי תביעת המשיב התנהלה כנגד אמה ו/או העזבון של אמה, היא לא היתה צד לה ולא יכולה היתה להביא את עניינה האישי במסגרתה. הטעם לכך הוא, שהטענה המשפטית שהעלתה המבקשת בתביעתה מתבססת על זכותה שלה כדיירת מוגנת, ועמדה זו היתה מנוגדת לאינטרס של העזבון, אשר תבע לעצמו את זכות הדיירות המוגנת. בית-משפט השלום קיבל את טענת המשיב למרות השוני בזהות הצדדים בשני התיקים, וקבע כי ממצאיו של בית-המשפט בתביעת המשיב מהווים השתק פלוגתא כלפי המבקשת בתביעתה. מסקנתו התבססה על בחינת התנאים שנוסחו בפסיקה להיווצרותו של מעשה בית-דין בהיעדר זהות בין הצדדים לדיון וכן על השיקולים התיאורטיים שביסוד הדוקטרינה. בית-המשפט ציין כי המבקשת היתה היורשת היחידה שהתייצבה לדיון בתביעת המשיב וכי היה לה אינטרס רכושי בתוצאות בדירה נשוא התביעה. אינטרס זה לא יכול היה להיות מנוגד לאינטרס של העזבון, מאחר שלאחרון לא יכולה להיות זכות לדיירות מוגנת, אלא אך זכות לחזקה פיזית בנכס. קרבת העניין בין התובענות, קיומו של האינטרס בתוצאת התביעה והעובדה שלמבקשת היתה שליטה מלאה ופעילה בניהול ההגנה, הביאו את בית-המשפט למסקנה כי פסק-הדין מהווה מעשה בית-דין כלפי המבקשת, אף-על-פי שלא היתה צד פורמלי להליך. בית-המשפט המשיך וקבע, כי ההסכמה הדיונית שהושגה, שלפיה המשיב הפורמלי בתביעה הוא העזבון בלבד, אינה מהווה ויתור על כללי מעשה בית-דין.

המבקשת ערערה על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מתבקשת עתה רשות ערעור.

בפני טוענת המבקשת, כי טעו הערכאות דלמטה בקביעתן כי היה לה יומה בבית-המשפט. היא חוזרת על טענתה בדבר קיום ניגוד אינטרסים בינה לבין העזבון אשר נגדו נוהל ההליך הקודם, וטוענת כי ניגוד אינטרסים זה מנע ממנה להציג את טענתה שלה לזכות דיירות מוגנת בדירה מכוח סעיפים 22 ו27- לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב1972- (להלן: חוק הגנת הדייר). לטענת המבקשת לא שלטה בניהול ההגנה של העזבון באופן חופשי, ואף מטעם זה לא היתה יכולה להעלות את טענותיה שלה. כמו-כן טוענת המבקשת, כי ההסכמה הדיונית, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין, ושלפיה לא התנהלה תביעת המשיב כנגד היורשים אישית, מהווה ויתור של המשיב על טענת מעשה בית-דין. לגופו של עניין טוענת המבקשת, כי בהליך אחר בין הצדדים נקבע, כי המשיב מנוע מלטעון כלפיה כי לא התגוררה בדירה במועדים הרלוונטיים, בשל פלישתו של צד שלישי לדירה. מכאן, מסיקה המבקשת, שדי כי תוכיח כוונה להתגורר בדירה בעת הרלוונטית על-מנת לבסס את זכותה כדייר מוגן בנכס נשוא ההליכים דנן.

בתגובתו לבקשה טוען המשיב, כי טענותיה של המשיבה לעניין זכותה שלה כדיירת מוגנת הועלו בפני בית-המשפט במסגרת תביעת המשיב. בית-המשפט קבע במפורש שהוא רשאי לדון בהן, ודחה אותן. בנסיבות אלה, טוען המשיב, אין לקבל את טענת המבקשת כי לא ניתן לה יומה בבית-המשפט. אשר להסכמה כי תביעת המשיב תהא מופנית כלפי העזבון בלבד, מקורה בכך שבהליך קודם הושבה החזקה בנכס לעזבון עצמו, ואין בה ויתור על טענות השתק העלולות לצמוח מפסק-הדין. אשר לטענה שלפיה קבע בית-המשפט בהליך אחר, כי המשיב מושתק מלטעון כנגד המבקשת כי לא התגוררה בדירה עקב פלישה של צד שלישי, קביעה זו נהפכה בערכאת הערעור, ואין להסתמך עליה. לגופו של עניין טוען המשיב, כי הקונסטרוקציה של המבקשת, לפיה קמה לה זכות עצמאית לפי חוק הגנת הדייר, אינה יכולה לעמוד.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. פסק-הדין המפורט של בית-המשפט השלום דן באריכות בטענות שמציגה המבקשת בבקשה דנן. בית-המשפט קבע, כי בנסיבות המקרה מתקיימים התנאים שנוסחו בפסיקה להחלת הדוקטרינה של מעשה בית-דין כלפי צד "זר" לתביעה אשר היה שותף להליכים (ראו ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק , פ"ד לא (1) 29). תנאים אלה מתייחסים במידה רבה לשאלות של עובדה, אשר בהן הכריע בית-המשפט. כוחן של טענות כנגד אופן יישומה של הלכה וכנגד קביעות עובדתיות יפה, לכל היותר, בערעור ראשון בזכות. אולם ככלל, אין טענות אלה יכולות להכשיר את הדרך לערעור שני ברשות, משום שמטבע הדברים אין הן מעוררות שאלות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה, כנדרש לשם מתן רשות ערעור (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). במקרה דנן נדונו טענות המבקשת בפני שתי ערכאות, אשר דחו אותן, ובבקשה לא פורש כל טעם לקיומו של דיון שלישי.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסכום של 5,000 ש"ח.