רע"א 8119/16 רע"א 8119/16

1.

בשנת 1986 התקשר המבקש בהסכם שכירות לגבי דירה בירושלים עם בעליה, המנוח סעד אדין אלעלמי (להלן: המנוח ), שההקדש שלו הוא המשיב בהליך זה. לאחר מותו של המנוח התגלעה בין המבקש לבין המשיב 3, בנו של המנוח המנהל את ההקדש, מחלוקת לענין המשך החזקתו של המבקש בדירה. מספר הליכים התנהלו בין הצדדים, במסגרתם עלתה טענת המבקש כי במרוצת השנים הוא הפך לדייר מוגן בנכס, וכל ההליכים - עד להליך זה - הסתיימו בפשרה, בהסכם של הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין או בהכרעה על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

2.

בשנת 2011 הגיש המשיב תובענה חדשה לפינוי ולסילוק ידו של המבקש מהדירה. שוב התגונן המבקש בטענה כי במרוצת השנים הוא הפך לדייר מוגן וכי אין לפנותו אלא לפי העילות הקבועות לכך בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. טענתו של המבקש הייתה, כי נושא זה כבר הוכרע בהליכים הקודמים ולפיכך חל בעניינו הכלל בדבר מעשה בית דין. עוד טען המבקש, כי מסמכים שונים מלמדים על כך שהוא שילם לאורך השנים סכומי הכסף העולים כדי דמי מפתח.

3.

בפסק דין מנומק דחה בית משפט השלום את טענות המבקש. בית המשפט ניתח את קביעות בתי המשפט בהליכים הקודמים וקבע כי בניגוד לטענת המבקש לא נוצר מעשה בית דין בנוגע לשאלת הדיירות המוגנת. כן בחן בית המשפט את המסמכים השונים שהגיש המבקש, והגיע לכלל מסקנה כי אלה אינם תומכים בטענתו כי הוא שילם דמי מפתח ולפיכך הפך לדייר מוגן. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור. במסגרתה נטען, בעיקר, כי הערכאות הקודמות טעו בקבען כי פסקי הדין בהליכים הקודמים לא יצרו מעשה בית דין. בנוסף נטען כי בבחנו את המסמכים התומכים בטענה כי שולמו דמי מפתח, בית משפט השלום לא שם ליבו אל מסמך מרכזי התומך בטענה זו (מכתב מבנו של המנוח מיום 20.6.1993), ועל כן קיים חשש שהדבר גרם שלא בצדק לדחיית הטענה ולקבלת התביעה בנוגע לפינוי המבקש.

5.

לאחר העיון לא ראיתי להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור תינתן, ככלל, כאשר מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך או כאשר קיים חשש שנגרם למבקש עיוות דין חמור.

6.

בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית. בית משפט השלום בחן את ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים והגיע למסקנה כי אלה לא יצרו מעשה בית דין. בית המשפט המחוזי קיבל מסקנה זו ואף הוסיף אינדיקציה נוספת התומכת לדידו במסקנה. עינינו הרואות כי מדובר בבחינה קונקרטית של מהות ההליכים שהתנהלו בין הצדדים, בחינה אשר ודאי אינה מצדיקה דיון בערכאה שלישית במספר.

7.

גם עיוות דין חמור לא מצאתי שארע. כאמור, המבקש טען כי בית משפט השלום התעלם מאחד משני המסמכים שנועדו להוכיח את טענתו כי הוא שילם דמי מפתח. אך בחינת הדברים לגופם מעלה כי גם אם לא נתן בית משפט השלום את דעתו על המסמך באופן ממוקד, ממילא אין במסמך כדי לשנות מן ההכרעה. טענות המבקש נבחנו על רקע מכלול חומר הראיות שהונח לפני בית המשפט, לרבות התרשמות בלתי אמצעית מעדים. ובמיוחד ראוי לציין את קביעתו של בית המשפט כי לא ניתן ללמוד גם מהמסמך השני שעליו נסמך המבקש כי שולמו דמי מפתח בעבור הדירה. לבסוף ובשולי הדברים יצוין, כי נראה שטענת המבקש לגבי התעלמותו של בית משפט השלום מהמסמך לא הועלתה במסגרת הערעור שהוגש לבית משפט המחוזי. כך טענו המשיבים בתשובתם לבקשה זו, והמבקש - אשר הגיש תגובה לתשובה (ללא שניתנה לו רשות) - לא התייחס לכך במסגרת טענותיו. מכל מקום, כאמור, איני סבור שבכוחו של המסמך הנ"ל לשנות את התמונה העובדתית כפי שנקבעה על ידי בית משפט השלום, ולפיכך איני סבור כי מתעורר חשש שמא נגרם עיוות דין חמור במקרה זה.

8.

מטעמים אלה הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך 1,500 ₪.