רע"א 8128/16 רפאל אסולין נ. דוד אביבי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר ) מיום 18.9.2016 בת"א 1136-08, אשר דחתה את בקשתו של המבקש כי בית המשפט יורה על גילויים של מסמכים הרלבנטים לתביעתו, החל משנת 1997, ולא משנת 1999 כפי שנקבע על ידו.

1.

המבקש הגיש נגד המשיב, שהיה שותפו בחברת קוב כל עיצובים בע"מ (להלן: החברה ), תביעה למניעת קיפוח ולמתן חשבונות, וזאת בעקבות טענות נגד האופן שבו נוהלה החברה על ידי המשיב. במסגרת התביעה, הורה בית המשפט המחוזי על גילוי מסמכים המצויים בידי המשיב וצדדי ג' (בנקים וחברות אשראי), הנוגעים לפעילות החברה. נקבע, כי המסמכים שיש לגלותם יהיו מתקופה שהחלה בשנת 1999, וזאת בהתאם לבקשת המבקש לגילוי מסמכים ולמסכת העובדתית שתוארה בכתב תביעתו.

2.

בהמשך לכך, הגיש המבקש בקשה לתיקון החלטתו של בית המשפט המחוזי, כך שהמסמכים אשר יש לגלותם יהיו משנת 1997. לטענתו, נפלה "טעות סופר" בכתב טענותיו, ומכיוון שתביעתו נוגעת גם לתקופה עובר לשנת 1999, יש להורות על גילוי המסמכים החל משנת 1997. בהחלטתו מיום 18.9.2016, דחה בית המשפט את הבקשה וקבע כי "העילות והסעדים המבוקשים בכתב התביעה מתיחסים לתקופה שהחל משנת 1999". החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור שלפני, במסגרתה טוען המבקש כי נמנע ממנו לשים ידו על ראיות הנחוצות לו לשם הוכחת תביעתו, ובכך נגרם לו נזק כבד.

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בקבלת תשובה. סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, קובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון". בענייננו, החלטתו של בית המשפט המחוזי עוסקת במהותה

במתן צו לגילוי כללי של מסמכים, לפי תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 . הגם שלכאורה ההחלטה ניתנה בבקשת המבקש לתיקון טעות סופר, הרי שההליך בו היא ניתנה הוא הליך גילוי מסמכים, נימוקיה עוסקים בשאלת גילוי המסמכים, והתוצאה האופרטיבית שלה עוסקת במישרין בהליך גילוי המסמכים. אשר על כן, מדובר בהחלטה שיש לראותה כהחלטה בבקשה לגילוי מסמכים, אשר נכנסת בגדרי אותם מקרים בהם לא תינתן רשות ערעור, לפי הוראות הצו כאמור.

4.

למעלה מן הצורך אציין, כי גם אם בקשת רשות הערעור הייתה נבחנת כבקשה העוסקת בהחלטת ביניים של בית המשפט המחוזי בנושא הנוגע לאופן ניהול הדיון – קרי דחיית הבקשה לתיקון כתב טענות – אשר הצו אינו חל כלפיו, גם אז דינה היה להידחות. זאת, מכיוון שמדובר בהחלטה בנושא דיוני-ניהולי בו מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, ולא מצאתי כי מדובר באחד מן המקרים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בשיקול דעת זה [ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 203 (מהדורה שלישית, 2012)].

5.

הבקשה נדחית איפוא. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.