רע"א 815/01 מחמוד גבארין נ. מדינת ישראל

1.ביום 4.3.99 בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט עודד גרשון) הרשיע את העותר (ת.פ 354/98), על סמך הודאתו במסגרת הסכם טיעון, בסחר בסם מסוכן כמוגדר בסעיפים 13 ו- 19 א' לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג- 1973 (להלן: הפקודה). מפרטי כתב האישום עולה כי העותר סיכם ביום 27.10.98 עם סוכן משטרתי (להלן: הסוכן), כי ימכור לו סם. השניים נפגשו בערבו של אותו יום והסוכן עלה אל הרכב בו נהג העותר, מסוג וולבו זהוב (להלן: הרכב). יחד הם נסעו אל מקום המסתור בו מסר העותר לסוכן שקית. בדיעבד התברר, כי השקית הכילה 199.9 גרם של סם מסוג הרואין.

2.בכתב האישום נדרש גם חילוטו של רכב הוולבו בו השתמש העותר בביצוע מכירת הסם לסוכן המשטרתי, מכוח סעיף 36א ו- 31(6) לפקודה. החלטה בעניין זה לא נכללה בגזר הדין, לבקשת הצדדים, מהטעם כי יש להזמין לדיון גם את האדם שעל שמו רשום היה הרכב, פואז אגבריה. דיון בנוכחות אגבריה התקיים בספטמבר 1999. העותר הוזמן לדיון חרף בקשתו לפטור אותו מהנוכחות בו, כשהוא טוען כי הרכב אינו שלו ועל כן איננו בעל מעמד בעניין ההתנגדות לחילוט (פרוטוקול הישיבה מיום 14.7.99 בעמוד 16). לטענת אגבריה מכירת הרכב לעותר בוטלה טרם מעצרו של העותר. המשיבה סברה כי גרסה זו נועדה כדי לחלץ הרכב מהחילוט.

3.ביום 17.1.00 בית המשפט המחוזי קבע, על סמך הראיות שעמדו בפניו, כי העותר הוא הבעלים ברכב הגם שטרם נרשם על שמו. בית המשפט ציין, כי הבעלות על הרכוש אינה תנאי מקדמי לשם חילוטו. בית המשפט אף הוסיף, כי גם אם קיים חוב בגין הרכב בין העותר לאגבריה, הרי אין בינו ובין מניעת החילוט ולא כלום. לכל היותר, תעמוד לאגבריה הזכות לתבוע מהעותר את יתרת הסכום. על כן הוחלט על חילוט הרכב.

4.על החלטות אלו הוגש ערעור בפני בית משפט זה (ע"פ 4209/00, 1642/00). בפסק דינו מיום 11.1.01, בית המשפט (כבוד השופטים א' מצא, א' פרוקצ'יה, א' א' לוי) דחה פה אחד את הערעור על חומרת העונש וכן את הערעור על קביעת בית המשפט המחוזי כי הרכב בבעלות העותר. בערעור נדונה השאלה, אם ניתן היה לחלט הרכב ללא בחינת בית המשפט המחוזי את תנאי סעיף 36ג(ב) לפקודה, הקובע כי:

"בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א ו- 36ב אלא אם כן נוכח שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר."

5.בדעת הרוב סברו כבוד השופטים א' מצא וא' פרוקצ'יה, כי בנסיבות אלו, בהן העותר הצהיר כי אין לו עניין בבקשת החילוט והתכחש לעצם בעלותו ברכב, היה בית המשפט רשאי לצוות על החילוט מבלי לבחון השפעתו על אמצעי המחיה של העותר ובני משפחתו. מהצהרת העותר ותמיכתו בהחזרת הרכב לידי אגבריה, למד בית המשפט כי אין בחילוט הרכב כדי לגרוע מאמצעי המחיה של העותר ומשפחתו. השופטים הוסיפו, כי בעניין זה כלל לא התעוררה השאלה על מי מוטל הנטל להוכיח כי לאחר החילוט יוותרו לעותר ובני משפחתו אמצעי מחיה ומגורים סבירים. עוד ציינו, כי גם בהנחה לפיה הנטל היה מוטל על המשיבה, הרי היה עליה להביא הוכחותיה רק מקום בו הנאשם או בעל הרכוש העלה בעצמו את הטענה כי החילוט יותיר אותו ואת בני משפחתו ללא אמצעי מחיה ומגורים מספקים. בנסיבות העניין, בהן אף העותר התכחש לעצם בעלותו על הרכב, הרי לא היה ממילא מקום לדרוש מהמשיבה להביא בעצמה ראיות להתקיימות תנאי סעיף 36ג(ב) האמור.

6.בדעת המיעוט, כבוד השופט א' לוי, סבר כי ישנה חובה על בית המשפט לבחון את השפעת צו החילוט על אמצעיהם של בעל הרכוש ובני משפחתו כהוראת סעיף 36ג(ב) לפקודה, זאת גם אם מחזיק הרכוש שלגביו מבוקש החילוט מתכחש לבעלות עליו ואף מצהיר במפורש כי הוא שייך לאדם אחר. השופט הדגיש כי תכלית החילוט נועדה לייעול המלחמה בעברייני הסמים על ידי מניעת טובות הנאה ונישולם מהרכוש שהושג בעבירה. אולם, כיוון שהיקף הרכוש בר-החילוט רחב ביותר, רצה המחוקק להבטיח כי לא יפגעו יתר על המידה בני משפחתו של העבריין שלא חטאו. על כן, מצווה בית המשפט לתת דעתו, כהוראת סעיף 36ג(ב), לבחינת תנאי מחיה ומגורים סבירים לעותר ובני משפחתו. בנסיבות העניין, בהן בית המשפט קבע כי העותר הוא בעל הרכב אך לא בחן את השלכות החילוט כנדרש, כאשר הצדדים לא הביאו כל ראיות לעניין זה, הרי לדעתו צריך היה לבטל צו החילוט ולהחזיר הדיון לבית המשפט קמא תוך הבאת ראיות נוספות.

7.בפני עתירה לקיום דיון נוסף לעניין חילוט הרכב. העותר טוען, כי בית המשפט שגה בקביעתו העובדתית לפיה הרכב בבעלות העותר. עוד נטען, כי חילוט הרכב נעשה בניגוד להוראת סעיף 36ג(ב) לפקודה. לטענתו, פסיקת בית המשפט בפרשנותו את סעיף 36ג(ב) לפקודה סותרת את לשון החוק. העותר סבור, כי מלשון החוק נלמדת חובה המוטלת על בית המשפט לבחון, האם לצו החילוט תהא השפעה על אמצעי המחיה והמגורים שלו ושל משפחתו. חובה זו של בית המשפט אינה תלויה, לטענתו, בהודאתו לפיה אין הוא בעל הרכב וכי אין לו כל עניין בו ובחילוטו. לטענתו, בעקבות קביעת בית המשפט את בעלותו ברכב, חייב היה בית המשפט לבחון בעצמו התקיימות תנאי סעיף 36ג(ב) לפקודה, ללא הסתמכות על הודעתו המקורית של העותר בה התכחש לעניין בעלותו ועניינו ברכב. כמו כן, העותר טוען כי פסיקת בית המשפט עומדת בניגוד להלכה קודמת. לטענתו, הלכה היא כי נטל השכנוע בקשר להוראות סעיף 36ג(ב) חל על התביעה, ובמקרה דנן לא הורם נטל זה.

8.המשיבה מתנגדת לקיומו של דיון נוסף. לטענתה, המדובר בישום סעיף החוק בהתאם לנסיבות העובדתיות של המקרה. חובת בית המשפט לבחון מצבם הכלכלי של בעל הרכוש המיועד לחילוט ושל בני משפחתו טרם החילוט, נגזרת מגרסתו של בעל הרכוש בבית משפט קמא. אכן, מקובל כי בית המשפט נדרש לבחון השפעת חילוט על אמצעי המחיה של בעליו ובני משפחתו. אולם, בנסיבות העניין בהן העותר למעשה הודה כי חילוט הרכב, באשר אינו בבעלותו, לא יגרע מאמצעי המחיה שלו ושל משפחתו, הרי לא נדרשה בדיקה עצמאית נוספת מיוזמת בית המשפט. לעניין נטל השכנוע, טוענת המשיבה, כי אין קביעת הלכה חדשה, שכן סוגיה זו לא הוכרעה והושארה בצריך עיון.

9.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. השגותיו של העותר על קביעותיו של בית משפט זה לעניין החילוט, אינן מבססות, בנסיבות העניין, עילה לקיום דיון נוסף בפסק הדין, כנדרש בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. בנסיבות דנן, בהן העותר התכחש בהודעתו לבעלותו ברכב, לעניינו בחילוט ואף תמך בהחזרת הרכב לידי אגבריה, הסיק בית המשפט כי חילוט הרכב לא יפגע בקיומם של אמצעי מחיה ומגורים סבירים לעותר ובני משפחתו. אכן, אין המדובר בקביעה שיש בה חשיבות, קושי או חידוש, אלא בהסקת מסקנה עובדתית מן התשתית שהיתה בפני בית המשפט, לאור האמור בסעיף 36ג(ב) לפקודה. על כן, בעתירה זו אין אלא נסיון לערעור נוסף על קביעותיו של בית המשפט לעניין חילוט הרכב. כפי שפסקנו לא פעם, הלכה היא, כי דיון נוסף אינו ערעור נוסף (השוו: דנ"פ 6914/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). גם בטענת העותר בדבר קביעת הלכה חדשה לעניין נטל ההוכחה אין ממש, שכן בית המשפט לא פסק הלכה בעניין זה אלא השאירו בצריך עיון.

על כן, דין העתירה להדחות.