רע"א 8150/10 עיריית רעננה נ. א.צ.מ.ת פרוייקטים לטיהור וביוב בע"מ

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה"פ 417-08 מיום 16.9.2010 (כבוד השופטת ע' ברון ) אשר דחה את בקשת עיריית רעננה (להלן:

המבקשת ) לביטולו של פסק הביניים שניתן בהליך בוררות (להלן: פסק הבוררות ) בסכסוך שנתגלע בינה לבין א.צ.מ.ת – פרויקטים לטיהור ביוב בע"מ (להלן: המשיבה ) מן הטעם שלא הוכחה כנדרש עילת ניגוד העניינים שנטענה.

ביום 17.3.2003 ניתן פסק הבוררות על ידי שני בוררים שזהותם הוסכמה על ידי הצדדים: האחד השופט בדימוס, יעקוב שמעוני והשני איש מקצוע, ד"ר חיים שיינדורף (להלן: הבורר שיינדורף ). בהסכמת הצדדים ניתנה החלטה ביום 25.12.2003 לפיה המשך בירור המחלוקות יעשה בבית המשפט המוסמך (להלן: ההחלטה )) ולכן פסק הבוררות מהווה פסק ביניים בלבד. בפסק הבוררות נתקבלו מרבית טענות המשיבה וחלק מטענות המבקשת ובעקבותיו, וכן לאור ההחלטה, הגישו הצדדים תביעות הדדיות בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. המשיבה תבעה מן המבקשת סכום של 16,000,000 ש"ח ואילו המבקשת טענה לקיזוז מלוא הסכום והוסיפה תביעה שכנגד על סך של 7,000,000 ש"ח. יצוין כי הדיון בתביעות אלה מעוכב, על פי החלטת כבוד השופט

א' זמיר מיום 16.4.2008, עד למתן החלטה בבקשה דנן.

במסגרת הליכי קדם המשפט באותן תביעות הדדיות, קיימו הצדדים עיון הדדי במסמכים. לטענת המבקשת, במהלך העיון נתגלו לה באקראי עובדות שיש בהן כדי ללמד על קיומו של "ערוץ תקשורת סמוי" בין מנהל המשיבה לבין שותפו של הבורר שיינדורף. תקשורת זו, אשר לדברי המבקשת עניינה היה, בין היתר, גם בנושא הבוררות, מהווה לטענתה עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, בשל היותה ראיה להימצאותו של הבורר שיינדורף בניגוד עניינים. על בסיס טענתה זו הגישה המבקשת, ביום 15.4.2008 בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הבוררות. המשיבה, בתגובתה, הכחישה את טענות המבקשת מכל וכל. לדבריה, הבקשה לביטול פסק הבוררות הינה מופרכת ויסודה בהשערות חסרות בסיס ואשר לא הוכחו כנדרש. יצוין, כי בשלב התגובה לתשובה, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי מוצגים נוספים, אשר לדבריה, יש בהם כדי לחזק את טענותיה ביחס לקיומו של ניגוד העניינים.

בית המשפט המחוזי, דחה את הבקשה. בית המשפט קיבל את גרסתו של

מר מנוחין, שותפו של הבורר שיינדורף (להלן: מנוחין ), לפיה אף אם אכן קיבל לידיו בשלב מסוים חלק מחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבה במהלך הבוררות, הרי שהוא עצמו כלל לא היה מעורב בבוררות. כן נקבע, כי מנוחין קיבל לידיו קטע קצר בלבד מחוות הדעת אשר בו אין כל התייחסות לנושאים שבמחלוקת בבוררות. ביחס ליתר טענות המבקשת לעניין הקשרים העסקיים והכלכליים שבין הבורר שיינדורף לבין המשיבה, קבע בית המשפט כי ככל שהעמיקה המבקשת בניסיונה לחשוף את אותם הקשרים נטענים כך הובהר כי מדובר בקשרים עקיפים וקלושים שאינם מקימים חשש ממשי למשוא פנים. עוד נקבע, כי בכל הזמנים הרלוונטיים להליך הבוררות נשוא תיק זה, הן מנוחין והן מנהל המשיבה לא היו מודעים לקיומם של אותם קשרים ויתרה מכך, לא הוכח כי הבורר שיינדורף עצמו היה מודע לאותם קשרים ולכך שהם מקימים חשש לניגוד עניינים כלשהו.

בית המשפט המחוזי הדגיש את החשיבות האובייקטיביות של הבורר מחד, ואת המדיניות השיפוטית לפיה עילות ההתערבות בפסק בוררות מתוחמות ומצומצמות מאידך. כמו כן צוין בפסק הדין, כי המשיבה היא אחת מתוך מעט גופים הפועלים בארץ בתחומה וכן כי הבורר שיינדורף הוא אחד מקבוצה קטנה של מומחים באותו תחום. בנסיבות שכאלה, נקבע, כי קשה לומר שדי בקשר כלשהו (הקיים כמעט בין כל הגורמים בתחום) כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. לבסוף פסק בית המשפט, בהתבסס על דרישות הפסיקה, לפיהן לא די בקשר סתמי אלא נדרשת אפשרות ממשית למשוא פנים מצד הבורר, כי הקשרים שהוכחו במקרה דנן אינם מקימים עילה לביטול פסק בוררות בשל ניגוד עניינים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה טוענת המבקשת, בין היתר, הן לעיוות דין קיצוני כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו אין להידרש לחלק מן המוצגים והטענות שהביאה בשלב התגובה לתשובה, והן כי שגה בית המשפט בקביעתו כי הקשרים שהתקיימו לא עולים כדי ניגוד עניינים. המבקשת מדגישה כי מדובר בשאלה משפטית החורגת מענייני הצדדים ביחס לתוכנם של המבחנים לקיומו של ניגוד עניינים הנובע מקיומם של קשרים עסקיים בין צד לבוררות לבין הבורר ולכן מצדיקה מתן רשות ערעור.

מנגד טוענת המשיבה, בין היתר, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי צודק ומבוסס ואין מקום להתערב בו. לדבריה, המבקשת עותרת, למעשה, להתערבות של ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי, לפיהן לא הוכח קיומו של ניגוד העניינים הנטען. עוד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות ערעור זו הינה בעצם אמצעי השהייה של התשלום אותו חייבת המבקשת לשלם למשיבה לפי פסק הבוררות שניתן.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת אלא במקרים יוצאי דופן, בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה או כאשר נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור מטעמי צדק ומניעת עיוות דין (ראו למשל רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003);

רע"א 3505/00

רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ ( לא פורסם

11.7.2000 )). הן הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, המתנה ערעור על החלטת בית משפט בעניין בוררות במתן רשות, והן תכליתה לחזק את מוסד הבוררות ולהגביל את התערבות בתי המשפט בו, מתיישבים עם גישה זו (ראו ברע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד האוצר (לא פורסם, 4.3.2010) בפסקה 31 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ).

לאחר שעיינתי בבקשה מצאתי כי השאלות המשפטיות שמעלה המבקשת, אינן נדרשות לצורך הכרעה במקרה דנן. הכרעת בית המשפט המחוזי נסמכה על קביעתו העובדתית לפיה הקשרים הנטענים עצמם אינם מקימים חשש ממשי למשוא פנים מצדו של הבורר ולכן לא מתקיימת עילה לביטול פסק הבוררות. משכך, שאלות כגון, האם ידיעת הבורר אודות אותם קשרים או היעדר פגמים בפסק הבוררות, משפיעים על קיומה של עילת ניגוד העניינים, כלל אינן מתעוררות.

יתרה מכך, לא מצאתי ממש בטענת המבקשת בדבר עיוות דין. החלטתו של בית המשפט המחוזי, שלא להידרש לשלל המוצגים והראיות שנוספו לאחר שהוגשה הבקשה הראשונית, הגם שנוספו בהסכמה, נראית בעיני סבירה. אכן, על בית המשפט לנמק את פסק דינו, אך אין זאת מחובתו להידרש לכל טענה וטענה המועלית על ידי הצדדים (ראו למשל רע"א 478/88 דוד בקר נ' רונית שטרן פ"ד מב(3) 679, 681 (1988)). מהסיבות הללו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופו של עניין יש לדחות את הבקשה. מרבית טענותיה של המבקשת הינן ביחס לקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי. הלכה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים הנקבעים על ידי הערכאה הדיונית. על אחת כמה וכמה כאשר ממצאים אלה מושפעים ממידת המהימנות שייחס בית המשפט לעדים שהעידו בפניו (ע"פ 4912/91 ירון תלמי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(1)

581, 607 (1993)). בית המשפט המחוזי פסק על פי התרשמותו מן הראיות ומן העדויות שהובאו לפניו בדבר אותם קשרים נטענים והחליט כי בנסיבות מקרה זה לא הוכחה, כנדרש, אפשרות ממשית למשוא פנים המצדיקה את ביטולו של פסק הבוררות. מסקנה זו נראית בעיני סבירה ומבוססת ולא מצאתי כל סיבה להתערב בה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשת תישא בשכר טרחת עורכת דינה של המשיבה בסך של 10,000 ש"ח.