רע"א 8150/99יעקב חביב נ. מיקרוסופט קורפורשטיין

בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.ביום 25.10.99 נתן בית המשפט העליון (כבוד הנשיא וכבוד השופטים י' זמיר וע' ר' זועבי) פסק דין ברע"פ 3158/97. בפסק דינו קבע בית המשפט כך:

"לפנינו בקשת רשות ערעור מפי המבקש. שאלנו חזרנו ושאלנו, מהי הבעיה המשפטית המתעוררת, שהרי רק במקרה שקיימת בעיה משפטית ניתן ליתן רשות ערעור. על שאלתנו לא קיבלנו תשובה מספקת. בהיותנו מודעים להרגשתו של המבקש הצענו הצעות פשרה שונות, ובהן ההצעה כי יבוטלו פסקי הדין של בית משפט השלום והמחוזי גם יחד. המבקש סירב להצעות אלה. אין איפוא מנוס מנקיטת עמדה לגוף הבקשה לרשות ערעור. כפי שציינו, בקשה זו אינה מעלה בעיה משפטית הראויה לדיון בערעור. המבקש מלין על עניינים שבעובדה, עליהם שמענו תשובות מפי ב"כ המשיבה -אשר אינם מצדיקים מתן רשות ערעור. התוצאה היא, איפוא, כי הבקשה לרשות ערעור נדחית."

2.ביום 15.11.99 ביקש המבקש להגיש עתירה לדיון נוסף. בקשתו נדחתה על ידי המזכירות ולפיכך הוגשה (ביום 16.11.99) הבקשה שבפני. בבקשה זו טוען המבקש, כי הגם שפסק הדין הוקרא במעמד הצדדים ביום 25.10.99, הומצא לו עותק פסק הדין, לבקשתו, ולאחר שהתייצב אישית בבית המשפט, רק ביום 3.11.99. לשיטתו של המבקש, יש למנות את הימים להגשת עתירה לדיון נוסף מיום מסירת פסק הדין - ולא מיום נתינתו, ומטעם זה לא איחר כלל בהגשת עתירתו. לחילופין הוא טוען, כי חשיבות עתירתו, יחד עם השיהוי בהמצאת פסק הדין לידיו מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת העתירה באיחור. עוד טוען המבקש, כי משהגיש בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין לא החל כלל מירוץ הזמן לדיון בבקשה.

3.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. לטענתה הוקרא פסק הדין הקצר במעמד הצדדים ובמעמד בא כוחו הנוכחי של המבקש. לא בכדי נקבע בתקנות סדר הדין בדיון נוסף, כי מניין הימים יחל מיום מתן פסק הדין. אופיו של ההליך מחייב כי פרק הזמן לתקיפתו של פסק דין שנתן בית המשפט העליון בהרכב של שלושה שופטים או יותר יהיה קצר וודאי - וכך נקבע גם בפסיקה. עוד טוענת המשיבה, כי לא עלה בידי המבקש להראות כל "טעם מיוחד" להארכת מועד: פסק הדין שניתן היה קצר, פשוט וברור. המבקש, הגם שלא היה מיוצג פורמלית במועד מתן פסק הדין הוא בקיא ומנוסה בהליכים משפטיים. חזקה עליו כי הבין היטב את פסק הדין בעת הקראתו, ואפילו תאמר, כי נדרש לפסק הדין על מנת להגיש את עתירתו - עדיין היה ביכולתו להגיש את העתירה במועד הקבוע בדין, משנמסר לו פסק הדין ביום 3.11.99, כששה ימים לפני חלוף המועד להגשת העתירה. סיכויי העתירה הם אפסיים: העותר מתיימר לתקוף פסק דין שקבע, כי בקשת רשות הערעור שלו לא גילתה עילה המצדיקה את קיומו של ערעור שני. טענתו נגד היעדר זכות מוקנית לערער על פסק דין מרשיע שניתן בערעור היא טענה המכוונת נגד הוראות חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, וככזו היא חסרת תוחלת.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. כלל נקוט בידי בית המשפט הוא, כי יש לנהוג גישה קפדנית ומצמצמת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, על מנת למנוע את השהיית תוקפו של פסק דין סופי (וראו, לדוגמא: המ' 589/68, האניה אנוטריה נגד פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב (2) 699, בש"א 4719/93, Her Majesty The Queen in Right of Canada

נגד רבקה ריינהולד ואח' , פ"ד מז (5) 646; כן ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995 בעריכת ד"ר שלמה לוין) עמוד 874). כנגזרת מכך, קובעות התקנות פרק זמן מוגבל להגשת עתירה, שתחילתו במועד מתן פסק הדין - ולא במועד מסירתו. אכן, סוגיית היחס בין מועד נתינתו של פסק דין לבין מועד המצאתו לצדדים נדונה לא פעם בבית משפט זה. עתים הכיר בית המשפט באי מסירת פסק הדין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף באיחור (וראו: בש"א 205/88, (רע"א 421/87) חברת בלו סקיי קראוון בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד מב(2) 841, בש"א 2059/97,

יורם גיל (בפשיטת רגל) נגד

רו"ח אריה כהן , לא פורסם), ועתים סרב לעשות כן (וראו: בש"א 2515/97, קוצר נגד פליגלמן , לא פורסם, בש"א 5897/97 בשר אביב בע"מ נגד איתי חברה ליבוא יצוא ושיווק (1987) בע"מ , לא פורסם, בש"א 1159/98, סעיד ריאן נגד איברהים סעיד , לא פורסם). מתן הארכת המועד המבוקשת לא הושתת על חודה של שאלה זו בלבד: בית המשפט מצא לנכון להתייחס גם למאמציו של בעל הדין לקבל את פסק הדין שניתן ולא נמסר (וראו: בש"א 205/88 הנ"ל, בש"א 1159/98 הנ"ל), לשאלה אם הבקשה להארכת המועד הוגשה בתוך התקופה הקבועה בדין אם לאו (וראו, לעניין זה: בש"א 3424/94, Interlego a/s נגד Exim lines Bros. S.A. ואח' , לא פורסם, בש"א 1468/99, בנק הפועלים בע"מ נגד בוני התיכון , לא פורסם), ולגוף העתירה לדיון נוסף (בש"א 1159/98 הנ"ל, בש"א 2515/97 הנ"ל)

5.בענייננו, נתן בית המשפט העליון פסק דין קצר וברור, שתוכנו היה גלוי וידוע למבקש מיד עם נתינתו (והשוו: רע"א 1113/97, מוחמד איסמעאיל נגד חוסין סולימאן , לא פורסם). לא היה דבר שמנע מן המבקש להכין את עתירתו מיד לאחר מתן פסק הדין. המבקש שקד אמנם על קבלת פסק הדין ועקב כך עלה בידו לקבלו ביום 3.11.99. אך גם משקיבלו, בעיצומה של תקופת 15 הימים, לא פעל על מנת להגיש את עתירתו, ולמצער- להגיש בקשה להארכת המועד להגשת העתירה, בתוך תקופה זו. בנסיבות אלו אין לומר, כי העובדה שפסק הדין הכתוב הגיע לידי המבקש רק בחלוף כשבוע מיום שניתן במעמדו יוצרת "טעם מיוחד" להארכת מועד. מה גם שכפי שניתן להיווכח מעיון בפסק הדין (שרובו ככולו צוטט לעיל) ספק רב הוא אם הוא יוצר עילה לקיומו של דיון נוסף - בהתאם להוראותיו של סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

הבקשה להארכת מועד נדחית אפוא. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ש"ח.