רע"א 8152/12 ד"ר משה וינברג ושות' ,עו"ד נ. יוסף ג'ערני

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 48123-05-12 (כב' השופט צ' דותן) מיום 10.10.12.

1.

המבקשת, שותפות עורכי דין, הגישה לבית משפט השלום בכפר סבא תביעה כספית נגד המשיב 1 לתשלום שכר טרחת עו"ד אשר לטענתה על המשיב 1 לשלם לה בגין שירותים משפטיים שסיפקה לו ולאחיו. המבקשת טענה כי התשלום לו היא זכאית נקוב בהסכם שכר הטרחה שנכרת בין הצדדים (להלן: הסכם שכר הטרחה ), או, לחילופין, הוא מגיע לה כשכר ראוי עבור עבודתה. בית משפט השלום קיבל את התביעה, ופסק כי המשיב 1 ישלם למבקשת את הסכום שנקבע בהסכם שכר הטרחה. המשיב 1 ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו . בהתבסס על הסכמת הצדדים לדון במחלוקת לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), קיבל בית המשפט את הערעור, וביטל את החיוב שהוטל על המשיב 1 בבית משפט השלום (להלן: ההליך הראשון ).

2.

לאחר שניתן פסק דין זה, הגישה המבקשת תביעה נפרדת נגד המשיב 1 ושני אחיו (הם המשיבים בהליך דנן) לבית משפט השלום בכפר סבא, בה היא טענה שעל המשיבים לשלם לה שכר ראוי בגין שירותיה המשפטיים שניתנו על ידה. לטענתה, בהליך הראשון בית המשפט המחוזי דן בעילה החוזית בלבד, וביטל למעשה את ההסכם שנכרת בין הצדדים. משכך, המשיבים נמצאים עתה במצב בו הם התעשרו שלא כדין על חשבון המבקשת אשר סיפקה לה שירותים משפטיים ללא תמורה. המשיבים ביקשו לסלק את התביעה על הסף כיוון שפסק הדין של בית המשפט המחוזי מהווה השתק עילה המונע מהמבקשת לתבוע אותם שוב בגין אותה העילה ואותה התשתית העובדתית בדיוק. המבקשת סברה שהיא איננה מושתקת כיוון שבית המשפט המחוזי בהליך הראשון לא נדרש כלל לסעד החילופי אותו היא דרשה – שכר ראוי, אלא רק קבע מסמרות באשר לעילה החוזית. בית משפט השלום דן בסוגיית השתק העילה, מצא כי השתק כזה מתקיים בענייננו ודחה את תביעת המבקשת על הסף. כמו כן נקבע כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בהליך הראשון לא הבחין בין שתי העילות אלא קבע שבמסגרת היחסים בין הצדדים די בכספים ששילמו המשיבים למבקשת, ושלא עומדת לה עילה נוספת לתביעה כספית נגדם.

3.

על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה אף הוא את טענותיה ומצא כי אין די בכך שבית המשפט המחוזי בהליך הראשון לא דן באופן פרטני בכל טענה של המבקשת על מנת לאפשר לה לתבוע מחדש בגין עילה שלא נדונה בפסק הדין. כמו כן נקבע כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בהליך הראשון דן בית המשפט בתביעה כולה, ודחה אותה על שני חלקיה – הן לגבי מרכיב השכר הנקוב בחוזה, הן לגבי מרכיב השכר הראוי. לבסוף, בית המשפט קבע כי בית המשפט המחוזי בהליך הראשון לא ביטל את הסכם שכר הטרחה, ואף אינו היה מוסמך לעשות כן – אלא דחה את התביעה כולה מנימוקיו הוא.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקשת עותרת לקבלת מתן רשות ערעור מהטעם שהכרעות בתי המשפט דלמטה מעלות, לשיטתה, שאלה משפטית חשובה, והיא: מהו הדין במצב בו מוגשת תביעה לבית המשפט מכוח שתי עילות חלופיות, כאשר הערכאה הראשונה מקבלת את התביעה לפי עילה אחת, ואילו ערכאת הערעור מכריעה בפשרה כי דין החיוב שנקבע בערכאה הדיונית להתבטל? דהיינו, האם במצב עניינים כזה מושתקת המבקשת לתבוע את המשיבים בגין המרכיב אשר דיון בו לא בא בגדר פסק הדין, או שמא לגבי מרכיב זה לא חלה עליה השתק עילה? כמובן, המבקשת גורסת כאפשרות האחרונה, וסבורה ששגה בית המשפט כשבחר בחלופה הראשונה.

5.

עיינתי בבקשה ובנספחיה ומצאתי כי דינה להידחות. כידוע, כדי שתינתן רשות ערעור למי שכבר הובא עניינו בפני שתי ערכאות, עליו להראות כי מקרהו מקים שאלה משפטית שחשיבותה והשפעתה חורגות מעניינו שלו ( ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מבלי להיכנס לגוף הטענות, נדמה כי הבקשה במקרה דנן אינה מעלה שאלה כאמור, ועיקר עניינה בחזרה על טענות פרטניות הרלוונטיות ליחסים שבין הצדדים בלבד. למרות ניסיונות המבקשת לטעון לכך שבענייננו עולה שאלה משפטית חשובה, אני סבורה שהמקרה דנן אינו מעורר שאלה זו. בפסק הדין המחוזי בהליך הראשון הוסכם על ידי הצדדים שבית המשפט יפסוק לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט. סעיף זה מקנה לבית המשפט את הסמכות לפסוק בעניין שלפניו בדרך של פשרה. כידוע, במסגרת בחירה במסלול זה לוקחים הצדדים עליהם את הסיכון, כל אחד מכיוונו-הוא, שבית המשפט יפסוק בניגוד לאינטרסים שלהם וללא הנמקה. בענייננו בית המשפט המחוזי בהליך הראשון קיבל את הערעור במלואו ללא הנמקה, כנהוג לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ובכך הכריע למעשה בנוגע לשתי העילות אותן העלתה המבקשת בתביעה בהליך הראשון. במילים אחרות, בית המשפט סבר שבמסגרת היחסים בין הצדדים, הסכומים ששילמו המשיבים למבקשת מספיקים. אין בקביעה זו כל אבחנה בין העילות השונות שהוזכרו בכתב התביעה של המבקשת, ואינני מוצאת ממש בטענתה כאילו פסק דין זה בהליך הראשון התייחס רק לעילה החוזית ולא לעילת השכר הראוי. משכך, מצא בית המשפט המחוזי בהליך דנן כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא בעניין זה. מתיאור זה עולה בבירור שהנושא רלוונטי לפשרה שהושגה בין הצדדים במסגרת פסק הדין בהליך הראשון בלבד – וכי לא מתעוררת ממנו כל שאלה עקרונית החורגת מהיחסים שבין הצדדים אשר יש טעם לדון בה ב"גלגול שלישי".

הבקשה, איפוא, נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.