רע"א 8157/04 שי יואב אשואל נ. ביטוח ישיר חברה לביטוח בעמ

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטת ה' גרסטל), לפיה נתקבלה, בחלקה, בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב יפו (כבוד השופט ע' אל-יגון).

המבקש הגיש בשנת 1998 תביעת פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בשתי תאונות דרכים שעבר.

בית המשפט מינה מומחים רפואיים בתחומים שונים; לענייננו רלבנטי התחום הפסיכיאטרי, בו מונה פרופ' טיאנו. הלה הגיש, בשנת 1999, חוות דעת לבית המשפט (להלן - חוות הדעת הראשונה), במסגרתה קבע כי למבקש לא תוותר נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי בתום שש שנים מיום התאונה.

בשנת 2001, כשנתיים לאחר מתן חוות הדעת הראשונה, שב פרופ' טיאנו ובדק את המבקש בבדיקה פרטית מטעם המשיבה, במסגרת תביעה אחרת, וסיכם את ממצאיו בחוות דעת נוספת (להלן - חוות הדעת השניה).

ביום 18.1.04 קבע בית המשפט המחוזי, במסגרת החלטה בבקשת רשות ערעור של המבקש, כי המבקש ייבדק שנית על ידי המומחה בתחום הפסיכיאטריה, פרופ' טיאנו, על מנת שיגיש חוות דעת עדכנית. אולם, עוד בטרם נבדק המבקש, עתר הוא לפסילת חוות דעתו הראשונה של פרופ' טיאנו, וכן למינוי מומחה אוביקטיבי אחר. המבקש סמך בקשתו על שלושה טעמים: ראשית, טען הוא כי המומחה גיבש דעתו, לפיה סובל המבקש מנכות זמנית בלבד, באופן שלא יסטה ממנה אף לאחר בדיקה נוספת; שנית, עמד המבקש על דבר עריכתה של חוות הדעת השניה, המעמידה, לטענתו, את המומחה במצב של ניגוד עניינים; לבסוף, טען המבקש כי בעריכת חוות הדעת הוצגו לפני המומחה מסמכים שהצגתם אסורה, אשר השפיעו השפעה פסולה על דעתו של המומחה.

בית משפט השלום דחה את בקשת הפסילה, בקובעו שבמסמכים האמורים יש ממצאים רפואיים בהתאם לבדיקות שעבר המבקש, ואין בהם קביעת נכות או מסקנות רפואיות. המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה ליתן לו רשות לערער על ההחלטה האמורה.

2.בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, דן בה כבערעור ובא לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור בחלקו. בית המשפט פסק כי מתן חוות דעת על המבקש, מטעם המשיבה, גם אם במסגרת תביעה נפרדת, מעורר חשש לניגוד עניינים, ומערער את האובייקטיביות העומדת ביסוד מינוי מומחה מטעם בית המשפט. לאור האמור, נפסל המומחה מליתן חוות דעת חדשה, ונקבע כי חוות הדעת העדכנית תינתן על ידי מומחה אחר, שימונה על ידי בית משפט השלום. עם זאת, מצא בית המשפט כי אין לפסול את חוות הדעת הראשונה, וכי זו תישאר בתוקפה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3.המבקש סבור כי שומה היה על בית משפט קמא לקבל את ערעורו במלואו, ולפסול את חוות דעתו הראשונה של המומחה. הוא מעלה טענות שונות כנגד חוות דעת זו: לשיטתו, ניגוד העניינים שנוצר לאחר מתן חוות הדעת השניה, מחייב אף את פסילת חוות הדעת הראשונה, לשם שמירה על מראית פני הצדק; המבקש טוען כי חוות הדעת לוקה בחוסר סבירות, שכן לא היה בידי המומחה לקבוע כי מדובר בנכות זמנית בלבד ללא עריכת בדיקה נוספת; הוא שב וטוען, כי המומחה נחשף למסמכים אסורים, שהצגתם פגעה בשקול דעתו העצמאי; לבסוף, סבור הוא כי אי פסילת חוות הדעת יביא לסרבול ההליכים ולסיכול מטרת המחוקק, שכן בפני בית המשפט יונחו חוות דעת של מומחים שונים.

4.לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להדחות. הטענות ששב המבקש ומעלה היום נדונו בפני שתי הערכאות דלמטא ונדחו. נפסק כי אין בניגוד העניינים שהתעורר בשנת 2001, עם מתן חוות הדעת השנייה, כדי לעקר כליל את אמינות חוות הדעת הראשונה ולהביא לפסלותה. עוד נפסק, כי במסמכים שהוצגו למומחה יש ממצאים רפואיים בהתאם לבדיקות שעבר המבקש (בדיקות שנערכו על ידי המוסד לבטוח לאומי, בנוגע להתמכרות המבקש לסמים, על רקע פנייתו לקבל גמלת הכנסה), ואין בהם קביעת נכות או מסקנות רפואיות. יוער, לעניין זה, כי במקרים בהם המומחה הרפואי הוא מומחה בתחום הפסיכיאטרי, נוטים בתי המשפט להרחיב את ההיתר להגיש לו מסמכים המעידים על התנהגותו של הנפגע בעבר. לא מצאתי ממש אף בשאר טענותיו של המבקש.

לאור האמור הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.