רע"א 8174/18 יצחק ג'וליאן נ. ציון נזר

1.

בקשת רשות הערעור מופנית כלפי הכרעת בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 11234-06-18; סגנית הנשיא ג' כנפי-שטייניץ , והשופטים א' רומנוב ו- ר' וינוגרד ), אשר דחה, בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, את ערעור המבקש (וערעור שכנגד מטעם המשיבים) על פסק דינו של בית משפט השלום בעיר (ת"א 10114-07-13; השופטת מ' צ'רקה ), והוסיף וקבע כי אין בראיות שצירופן התבקש כדי להשליך על התוצאה. כפועל יוצא, נותר על כנו הצו המורה למבקש להרוס מספר רכיבים של ביתו, המהווים מטרד למשיבים.

בקשת רשות הערעור מתמקדת בשני רכיבים של פסק הדין. ראשית, המבקש טוען כי לא היה מקום להורות על הריסת פיר המעלית בביתו, משום שרכיב זה נבנה על פי היתר כדין – והמבקש מצוי כיום "בעיצומו של הליך" לקבלת היתר מעודכן, המכשיר גם את החריגות שבוצעו. הוא מציין כי המומחה מטעם הערכאה הראשונה סבר אף הוא שאין מניעה להסדיר חריגות אלה, וטוען כי היה על בית המשפט המחוזי לאפשר לו להציג ראיות לגבי התקדמות ההליך. זאת ועוד, נוכח הקביעה כי המשיבים בנו אף הם שלא כדין במרווח שבין בתי הצדדים, לא היה מקום להורות על הריסה חד צדדית של הרכיבים הבעייתיים בחלקת המבקש, מבלי להתנות זאת בהריסת הבנייה המקבילה של המשיבים. על פי השקפתו, הערכאות הקודמות עשו איפה ואיפה בין הצדדים, ויצרו "אי צדק ועיוות דין" שדי בהם כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

2.

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובה, הואיל והיא אינה עומדת בקריטריונים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. מדובר בבקשה המתמקדת באופן בו יישמו הערכאות הקודמות את הדין בנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, ואינה מעוררת שאלות עקרוניות החורגות מד' אמותיהם של הצדדים. אכן, עיוות דין ממשי עשוי להצדיק אף הוא מתן רשות ערעור – אלא שלא מצאתי כי עיוות כזה נגרם בענייננו. בית משפט השלום קבע, והמבקש אינו מתכחש לכך, כי פיר המעלית נבנה תוך חריגה מן ההיתר שניתן, וכי הוא מסב "הפרעה של ממש" לתובעים – ועל כן בא בגדרי עוולת "מיטרד ליחיד" (סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). זאת ועוד, בית משפט השלום הבהיר "שכבר קיימים צווי הריסה שיפוטיים כנגד כל הבניה עליה מלינים [המשיבים], אלא [שהמבקש] אינו מקיימם", וערכאת הערעור הוסיפה כי במהלך השנים שחלפו המבקש אף לא טרח לבקש ארכה לביצוע צווים אלה. בנסיבות אלה, אין בהסדרה היפותטית של החריגות, או בעבירות הבנייה של המשיבים (שהמבקש רשאי, כמובן, לפעול נגדן בהליכים המתאימים), כדי להפוך את סילוק המטרד שיצר המשיב ל"עיוות דין" המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

3.

הבקשה נדחית – ועמה הבקשה הנלווית לעיכוב הביצוע. אין צו להוצאות. למען הסר ספק, אין בתוצאה זו כדי להשליך על בקשת הארכה התלויה ועומדת כעת, לדברי המבקש, לפני הערכאה הראשונה.