רע"א 8187/16 סימו אלופר נ. בנק הפועלים בע"מ

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 26.7.2016 (ע"א 9512-09-15, השופטים ו' מרוז , ב' טולקובסקי ו- י' קינר). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 7.6.2015 (ת"א 4389/08, השופט נ' שטרנליכט ).

2.מקורו של ההליך שבפני הוא בחוזה לרכישת נכס מקרקעין בפתח תקווה (להלן: הנכס ) שנחתם בין המבקשים לבין מר פנחסוב (להלן: המוכר ). זמן קצר לאחר מועד החתימה על החוזה השלימו המבקשים העברה של כ-40% ממחיר הנכס למוכר בעוד שאת 60% הנוספים מהמחיר הם התכוונו לשלם מכספי הלוואה שייטלו. עובר לחתימת החוזה קיבלו המבקשים "אישור עקרוני" מהמשיב (להלן: הבנק ) לקבלת הלוואה לרכישת הנכס, אולם בשל העובדה שהמבקשים לא המציאו לבנק מספר אישורים הוא לא העמיד לרשותם הלוואה.

3.בשלב זה, נוכח אי-עמידתם בתשלום של יתרת המחיר, המוכר העביר למבקשים הודעה על ביטול החוזה. בהמשך לכך, המוכר הגיש תובענה למתן פסק דין הצהרתי בדבר בטלות החוזה וסעדים נלווים, והמבקשים הגישו תובענה נגדית ובה עתרו למתן פסק דין הצהרתי בדבר תקפותו של החוזה (להלן: ההליך הראשון ) .

בסופו של דבר, התדיינות זו הסתיימה בהסכם פשרה בין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין. בהסכם זה נקבע כי החוזה מבוטל בהסכמה ללא תשלום פיצויים מצד אחד למשנהו, כי הערת האזהרה לטובת המבקשים תימחק וכי המוכר ישיב למבקשים את הכספים שקיבל.

4.בהמשך לכך, המבקשים הגישו תביעה כנגד הבנק בגין הנזקים שנגרמו להם לטענתם עקב אי-מתן ההלוואה, היא ההליך העומד ביסוד הבקשה דנן. התביעה נדחתה על-ידי בית משפט השלום שקבע כי המבקשים היו מודעים לבעיות רישומיות הקיימות בנכס שבעטיין הבנק היה מנוע מלהשתמש בו כבטוחה להלוואה. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי המבקשים טענו בהליך הראשון שאי-מתן ההלוואה על-ידי הבנק נבע מאשמתו של המוכר, ועלה מטענותיהם כי דרישותיו של הבנק להמצאת אישורים היו לגיטימיות, כך שאין לקבל כעת מפיהם את הטענה ההפוכה באשר לאי-סבירות הדרישות שהציב הבנק. בנוסף, בית משפט השלום קבע כי המבקשים נמנעו מלפנות למוסד פיננסי חלופי לקבלת הלוואה ובכך לא הקטינו את נזקם.

5.המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אך זה נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי דרישותיו של הבנק למתן הלוואה היו סבירות בנסיבות העניין, ובפרט בשים לב למצב הרישומי המורכב של הנכס, וכבר משום כך דין התביעה שהגישו המבקשים להידחות. עוד נקבע, כי הבנק לא העלה במסגרת כתב ההגנה שהגיש טענה להשתק שיפוטי, ועל כן בית משפט השלום לא היה רשאי לבסס על נימוק זה את פסק דינו. למעלה מן הצורך נקבע כי אף מבלי לקבל טענה של השתק שיפוטי, התנהלותם של המבקשים בהליך הראשון והטענות שהעלו בו מהוות חיזוק וסיוע לעמדת הבנק.

6.בבקשה שבפני, הנסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, טוענים המבקשים כי בקשתם מעלה שאלות משפטיות משמעותיות אשר נוגעות לכלל המתדיינים בבית המשפט. המבקשים סבורים כי בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את הערעור על-אף שדחה, לדבריהם, את טענת הבנק בדבר השתק שיפוטי. בנוסף, המבקשים מעלים טענות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. כך, למשל, המבקשים טוענים כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, המבקשים ניסו פעמיים לבקש הלוואה מבנק אחר. המבקשים אף טוענים כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענות עובדתיות רבות שהם העלו, וכן כי התבסס בפסק דינו על טענות שלא עלו בדיון בבית משפט השלום ומשום כך לא עמדה להם האפשרות להשיב עליהן. המבקשים חוזרים וטוענים כי הבנק התנהל בצורה רשלנית, וכן כי הדרישות שהציב היו בלתי-סבירות.

7.לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה שדין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. כלל ידוע הוא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים שבהם עולה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר עלול להיגרם למי מהם עיוות דין חמור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שבפני אינה מעוררת שאלות עקרוניות, אלא נסבה על שאלות יישומיות הנוגעות לסבירות הדרישות שהציב הבנק בפני המבקשים למתן הלוואה.

8.סוף דבר: הבקשה נדחית.