רע"א 8193/14 מיאדה מוצטפא גנאם נ. בית חולים לעיניים סנט ג'ון

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 21.10.2014 של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 16368-12-13 (כב' השופטים נ' בן אור , ר' יעקובי ו ר' וינוגרד ), בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 9.10.2013 בת"א 31566-04-13 (כב' השופטת ע' זינגר ), אשר דחה על הסף את תביעת המבקשת מחמת התיישנותה.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקשת הגישה נגד המשיב, בית חולים המתמחה בתחום רפואת העיניים, תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, עקב טיפולו הרשלני של המשיב בעינה הימנית, בין השנים 2002-2000, אשר הוביל לעיוורונה בעין זו. על-פי הנטען בכתב התביעה, בחודש ספטמבר שנת 2000 אבחנו עובדי המשיב אצל המבקשת, בין היתר, גלאוקומה עם סינדרום ריגר. בעקבות זאת, ניתן למבקשת טיפול תרופתי בטיפות, אך הלחצים בשתי העיניים נשארו גבוהים ובלתי מאוזנים. בהמשך, בבדיקה שבוצעה למבקשת

אצל המשיב בפברואר 2002 נמצאה היפרדות רשתית בעין שמאל, ובעקבות כך עברה המבקשת ניתוח בעין זו, אך בסופו איבדה ראייתה בעין שמאל. כמו כן, עקב לחץ גבוה בעין ימין, עברה המבקשת פרוצדורות ניתוחיות גם בעין זו בתאריכים 18.4.2002 ו-22.4.2002, שלאחריהן, למרבה הצער, התדרדרה ראייתה גם בעין ימין עד כדי עיוורון מוחלט. עוד נטען, כי ביום 22.10.2007 ערך רופא מטעם המשיב מסמך רפואי שתיאר את הטיפול במבקשת, ובו נקבע כי המבקשת התעוורה בשתי עיניה, כאשר מדובר במקרה ידוע של סינדרום ריגר, וכי רופאי המשיב אינם יכולים לעשות עוד דבר בנידון. בהמשך, ביום 25.11.2009, נבדקה המבקשת על-ידי פרופ' מלמד, המומחה מטעמה. האחרון ערך ביום 24.2.2011 חוות דעת בעניינה של המבקשת ובה ייחס רשלנות רפואית לעובדי המשיב בכל הנוגע לטיפול בעינה הימנית, שכן נקבע כי התמהמהות רופאי המשיב במשך כשנה וחצי ללא ביצוע ניתוח להורדת הלחץ בעין ימין, היא שגרמה לאובדן ראייתה בעין זו.

2.

המשיב טען כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. לטענתו, המבקשת הייתה מודעת לקיום הנזק עוד בשנת 2002, כאשר מרוץ ההתיישנות החל ביום 16.12.2004, עת הגיעה המבקשת לגיל 18. בנסיבות אלה, כך נטען, התיישנה התובענה ביום 16.12.2011, ואילו זו הוגשה ביום 18.4.2013, כשנה וחצי לאחר מכן. מנגד, טענה המבקשת כי לא הייתה מודעת לרשלנות בטיפולה עד שקיבלה את חוות דעתו של פרופ' מלמד, ולפיכך החל מרוץ ההתיישנות רק בפברואר 2011, עם עריכתה.

3.

ביום 9.10.2013 דחה בית משפט השלום את תביעתה של המבקשת על הסף מחמת התיישנות. צוין, כי הנטל להוכחת התיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מוטל על המבקשת, כאשר בהתאם לסעיף זה, עליה להוכיח כי לא היה ביכולתה לגלות את העובדות גם בזהירות סבירה, תוך שהובהר כי נקבע בפסיקה שמדובר במבחן אובייקטיבי. בהתאם לכך נקבע, כי מצופה מאדם סביר הסובל מפגיעה גופנית משמעותית, לנקוט בפעולות של ממש כדי לברר את הגורם למצבו, וזאת תוך התבססות על הפסיקה. הוטעם, כי קבלת טענתה המבקשת, לפיה לא ערכה בירורים במשך שנים בשאלה האם המשיב אחראי בדרך כלשהי לעיוורונה מאחר שנמסר לה כי מצבה נגרם כתוצאה ממחלתה, תהווה פגיעה באיזון העדין שקבע המחוקק בין זכויות התובעים והנתבעים, עת תחם את גבולות ההתיישנות. בית המשפט ציין, כי למבקשת עמדו שבע שנים מהיום בו מלאו לה 18 שנים כדי לברר את הגורמים למצבה, ומשלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה. מכל מקום הובהר, כי חוות דעתו של פרופ' מלמד ניתנה עובר למועד התיישנות התביעה, כאשר המבקשת לא נתנה טעם כלשהו שבעטיו לא הגישה תובענתה במועד.

3.

כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה ביום 21.10.2014. צוין, כי די בחשד לקיומו של "קצה חוט" של מודעות לרכיבי העוולה, על-מנת שיראו בניזוק כמי שידע את עובדות העילה לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות. הובהר, כי גם אם ניתן למצוא בפסיקת בית משפט זה אמירות שונות ביחס לטיבו המדויק של המבחן החל בהקשר זה בכל הנוגע לרכיב ההתרשלות, הרי שכלל המבחנים שנקבעו הם זהים, כאשר עניינם בבחינת פרטי ונסיבות המקרה הקונקרטי. בהקשר זה צוין, תוך הסתמכות על פסיקה קודמת של בית משפט זה, כי כאשר בנזק חמור עסקינן ושעה שהתיעוד הרפואי היה בידי הנפגע בסמוך לאירועים, המתנה של שנים עד לקבלת חוות דעת רפואית אינה בגדר זהירות סבירה. עוד נקבע, כי אי-הצבעה על סיבה שבשלה לא הייתה יכולת לדעת עובדה זו קודם, מעידה כי לא מתקיים החריג לתקופת ההתיישנות. מכל מקום צוין, כי קביעה לפיה מרוץ ההתיישנות יחל עם פניית הניזוק לקבלת חוות דעת רפואית, תביא לכך שמועד תחילת מרוץ ההתיישנות יהא בשליטה בלעדית שלו, וזאת בניגוד לרציונל שבבסיס מוסד ההתיישנות. לפיכך נקבע, בהתחשב בנסיבות המקרה, כי המבקשת לא פעלה בזהירות סבירה בניסיון לברר את העובדות הרלוונטיות להגשת תביעתה, קל וחומר כאשר חוות הדעת של פרופ' מלמד הייתה מצויה בידי המבקשת לפני תום תקופת ההתיישנות, ולא הייתה כל מניעה להגיש תביעתה בטרם התיישנות עילתה.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא.

הבקשה

4.

לטענת המבקשת, יש ליתן רשות ערעור באשר הבקשה מעוררת סוגיה עקרונית הנוגעת לתנאי התקיימות חריג ההתיישנות שלא מדעת. לטענתה, ניתן למצוא בפסיקה פרשנויות שונות ביחס לחריג זה, כפי שעמד על כך בית משפט קמא, כאשר חלקן מחמירות בתנאים להחלתו בעוד חלקן נוקטות בגישה מקלה ביחס לכך. על כן, יש לעמוד על הדין בסוגיה. בצד זאת נטען, כי נדרשת התערבות בית משפט זה גם משיקולי צדק ולשם מניעת עיוות דין. לגופו של עניין נטען, כי הפרשנות המקלה, המרחיבה את היקף החריג – לפיה רק התנהגות בלתי סבירה של התובע מונעת ממנו מלהיכנס לגדרי החריג – היא הראויה, נוכח מרכזיותה של זכות הגישה לערכאות, ונטיית הפסיקה לבחון בצמצום רב את שאלת התיישנות התביעה. בתוך כך נטען, כי יישום פרשנות מקלה זו על נסיבות המקרה מעלה כי התביעה לא התיישנה, שכן לא הייתה למבקשת כל סיבה לפקפק בקביעת המשיב כי העיוורון בעינה הימנית נגרם כתוצאה מסינדרום ריגר. לכן, לא הייתה זו התנהגות בלתי סבירה של המבקשת עת לא פנתה לקבלת חוות דעת רפואית נוספת באשר לגורם עיוורונה בעין ימין, בייחוד כאשר זו אובחנה כסובלת מגלאוקומה דו-צדדית על רקע סינדרום ריגר עוד בלידתה, דבר שיצר אצלה צפייה סבירה כי העיוורון הוא כתוצאה מכך, כפי שאף קרה בעינה השמאלית. מכל מקום נטען, כי לא ניתן לחסום גישת המבקשת ולהכריע בסוגיית ההתיישנות בשלב מקדמי זה, בטרם בירור העובדות.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף בלי שתתבקש תשובה. הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום בו מעלה הבקשה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך, או במקרים של עיוות דין חריג (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בהתחשב באמות מידה אלו, דומה כי המקרה דנא אינו בא בקהלם של המקרים החריגים בהם תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". בית המשפט המחוזי היה מודע לאמירות השונות הקיימות בפסיקה באשר לטיבו המדויק של המבחן שיש להחיל לבחינת התקיימותו של כלל הגילוי המאוחר בכל הנוגע לגילוי עובדות הנוגעות ליסוד ההתרשלות, ועל אף זאת סבר כי המקרה דנא אינו יכול לחסות בצילה של אף אחת מהן לשם הוכחת התקיימות תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. על כן, קביעתו תחומה לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שבפני ואינה בעלת חשיבות החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך.

6.

אף לגופו של עניין, לא מצאתי כי נפלה טעות בפסיקתו של בית המשפט המחוזי. גם בהינתן הגישות הפרשניות השונות בסוגיה, דומה כי אין עוררין על כך שמצופה מאדם סביר אשר עבר פרוצדורה רפואית כלשהי וסבל לאחריה מנזקים או כאבים, שיפנה לברר את הגורם למצבו, כאשר היקף הבירור ומועדו תלויים כמובן בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה (ראו, למשל: ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ , פסקה כ"א (16.1.2012)). בנסיבות המקרה דנא, אף שהמבקשת סבלה מנזק משמעותי ובלתי הפיך – אובדן מאור עינה – קפאה היא על שמריה ולא פעלה על-מנת לברר האם נבע מצבה ממחלתה, או שמא היה זה טיפולו הרשלני של המשיב. לא-זו-אף-זו, גם משפנתה המבקשת לפרופ' מלמד בשנת 2009 והייתה מודעת לאמור בחוות דעתו מפברואר 2011, וכל זאת עובר לתום תקופת ההתיישנות, בכל זאת לא הגישה תביעתה בטרם חלוף המועד, כי אם רק כשנתיים לאחר קבלת חוות הדעת ו-11 שנים לאחר הטיפול הרפואי עצמו. בנסיבות אלה, דומה שאין מנוס מהקביעה כי לא חל בעניינה חריג ההתיישנות שלא מדעת, וכי תביעתה של המבקשת התיישנה.

כאמור, המבקשת טוענת כי המסמך הרפואי שערכו עובדי המשיבה בשנת 2007 בעניינה, קבע כי עיוורון עינה הימנית נובע מסינדרום ריגר, כאשר לא הייתה לה כל סיבה לפקפק באמיתות ממצאיו, בייחוד נוכח מחלתה הידועה. על כן, לא ניתן לקבוע כי עילת תביעתה התיישנה, שכן אדם סביר במצבה לא היה יוזם בירור נוסף לאחר מכן. בלי לקבוע מסמרות בדבר, גם אם בגדרי אמות המידה של "הזהירות הסבירה" יתכן שיש רגליים לטענה זו (וראו, למשל: ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה , פסקה יג(2) (24.3.2008)), נוכח החומרים המצויים בפניי, אין בידי לקבלה. עיון במסמך הרפואי מטעם המשיב משנת 2007 מעלה, כי מסמך זה אינו עוסק כלל בבירור הגורמים לעיוורונה של המבקשת או עומד על סיבתיות הקשורה למצבה, אלא אך סוקר באופן תיאורי את הטיפולים שעברה המבקשת באותו מוסד רפואי, כאשר בתחילתו מצוין כי מדובר במקרה ידוע של תסמונת ריגר. על כן, אין בידי לקבל את הטענה כי היתה בו קביעה באשר לגורמים לעיוורונה.

אשר-על-כן, על אף ההבנה למצוקת המבקשת, אין בידי לקבל את הבקשה. משלא נתבקשה תשובה, לא יעשה צו להוצאות.